עברה עלינו תקופה שהיא השלמות בהתגלמותה, בהתהוות.
שניני לא הבנו שזה קורה, אז, בהווה. עכשיו זה ברור.
אני לא יודעת אם זה המצב הנפשי בו הייתי באותה תקופה וגם קצת
לפניה, או שעשינו את זה שנינו ביחד. עכשיו, במבט לאחור, נראה
לי שזה פשוט היה הכל אתה.

הלכתי על אויר, דילגתי מענן לענן, נחתי על הירח כשהייתי עייפה
ובטחתי כל-כולי בחוטים הדקים, השקופים האלה שחיברת לי, עם
האבזמים הקצת כבדים האלה שהכנת, למאחורה של החולצה.
ובתנועות המושלמות, המקצועיות של היד שלך הנעת אותם, ואיתם גם
אותי בכזאת מיומנות ופשטות.

הייתי סינדרלה, הייתי בארבי, הייתי סופר-וומן אבל בעיקר הייתי
אני.

לא עניין אותנו הרבה חוץ מאתה ואני.
היית סוללת אנרגיה ענקית רק בשבילי. אפילו בנית לי מהמזגן של
השכן שלך את הצינור הזה שיודע אוטומטית מתי להזרים עוד ועוד
אנרגיה, ככה שתמיד הייתי טעונה עד הסוף.
קראת לי את המוח, ידעת תמיד מה אני צריכה; אם זה חיבוק או קפה
או סיגריה, אם זו היד הגדולה, הכשרונית שלך, על החזה שלי.
חיברת אותך אליי כך שהיית איתי גם כשלא היית שם. את זה אני
באמת לא יודעת איך בנית, טכנית.
יצרת עם החוש הטכני, היצירתיות ועבודת-כפיים המופלאה שלך את
המכונה המושלמת. שלך. וגם דאגת לעדכן ולשבץ אותה בהתאם לסביבה,
לאופנה ולמה ששומעים היום במועדונים הכי גדולים בארץ.

אחרי שהייתי מוכנה בנית לנו בית חם וקטן-קטן. לימדת אותי
להסתפק אתך במועט וחלקת איתי גם את מה שלא היה לך, העיקר שיהיה
לי. שלא יחסר לי כלום ושאף חלק בי לא יתקלקל או ישבר.

אני לא יודעת איך קימבנת את החוטים ל- auto, בטח הכפתור האדום
הגדול שחיברת לי בדיוק מאחורי עמוד השדרה, אבל זה עבד יופי
וככה ירדת לידי ושטנו לנו יחד בפסגות של הרי-געש שעומדים
להתפרץ בדיוק מעל אלנבי.
לא פחדנו לרגע. לא חשבנו שמשהו רע יקרה. ידענו שלא. הרי היה
לנו אחד את השני.

הכרנו יחד יותר אנשים, טי-פוסים שלא הכרתי לבד תשע-עשרה שנים
לפני זה, אנשים שגם לא הייתי מכירה לבד אף-פעם. ובשבילם היינו
אחד. השלמנו אחד את השני ליצור שהיה אנחנו, שרק אותו הכירו
ואותו הם הכי אהבו.


הכי אהבתי את הלילות. כל לילה. משהו אחר.

אפילו אם היינו באותו המקום לילה אחרי לילה, בכל אחד ריחפנו
מעל מקום אחר ביקום. לפעמים הגענו לכמה מקומות שונים באותו
לילה. לא תכננו לאן נלך. הזרם החזק שהזרמת באותם לילות סחף
אותנו למקומות הכי יפים שהגענו אליהם.

זוכר את הלילה ההוא שריחפנו מעל לגנגס, וגם נחתנו עליו,
בעדינות (כדי שנוכל להגיד שטבלנו בקודש!) ואחר-כך ישבנו
לג'וינט בפסגה של אחד מהתאומים (ואיך לא הצלחת לשכנע אותי
לקפוץ גם לשני; "אם ניקח מספיק תנופה..." בסוף הסכמת איתי שאתה
מסטול מדי בשביל לחשב את התנופה המתאימה וויתרת.) ואז שכנעת
אותי לשחק עם המחוגים של הביג-בן (אמרת שצריך לחזור שנה הבאה
בסילבסטר ולתת לבריטים בראש. בסוף שכחנו כי הלכנו למסיבה
המגניבה הזאת בבן-יהודה.)
בסופו של דבר, חזרנו אלייך כל בוקר והשכבת אותי לישון, הכי
רגועה. אתה הסתובבת בחדר, מרכיב כל מיני זבל ביחד עד שבסוף גם
אתה נפלת. כך בכל צהריים, כשהתעוררתי, הייתה לנו עוד אטרקציה
חשמלית או סתם שימושית. וגם קפה וסיגריה.

באיזשהו שלב קצת השתעממתי מלהסתכל עלייך יוצר. כל היום מסתובב,
חופר במוח לרעיונות, מחפש חלקים. ואז מרכיב אותם ומפרק, מדביק
אותם, קודח בהם חורים. לא שמתי לב איך שנכנסת חזק לקטע ובנית
יותר מדי מכונות ונוחיות בשבילך ואני כבר לא הייתי אתך, לבד.
נהיינו הרבה והחשיבות שכל אחד קיבל אצלך הייתה תלויה בהשקעה
ובזמן שלקח לך לבנות אותו.
לא חשבתי על מה שיקרה כשהם כולם יהיו מוכנים בסוף. שהם יתמזגו
איתי, יבואו על חשבוני.
עכשיו יש יותר עם מי להסתפק במועט.

אבל אני המכונה הראשונה שיצרת. וגם אמרת לי שתמיד יהיה לי את
הכבוד הזה אצלך. (אז איך אתה שוכח לשמן אותי? ואתה יודע
שהסוללה שלי עומדת על רבע?).
גם האחרים נותנים לי את הכבוד הזה, לאבטיפוס שלהם. וגם עכשיו
יש לי עם מי לדבר כשהמוח שלי כבר עייף מלהסתכל עלייך עובד.
עכשיו גם הם סוגדים לידיים הכי מוכשרות בעולם.