עצב. רק לשבת ולנסות שלא לבכות. ההמון חוגג סביב ואתה לבדך,
נאבק בדמעות שרק לא יתפרצו בעוד רגע. מנסה להסוות מחנק בגרון.
חושש שמא ישאלוך דבר מה ותאלץ לשוחח או לומר ולו רק מילה אחת
שתסגיר את גרונך החנוק ואז כאילו תתפרץ בבכי האגור שם עמוק
בפנים. נראה שכל שינוי ולו הקטן ביותר מספיק בכדי לגרום לך
להתפרץ בבכי שאגרת בכל השנים הללו, זה נראה כמו הסוף של הכל.
והם עוד שרים. אולי זה טוב, זה יכול לנקות את הנשמה, את הגוף,
את הנפש, או את מה שזה לא יהיה שם, זה שעצוב כל כך בו. אולי
ככה הכל יצא החוצה. הם עוד מסביבי, שרים, חלקם מחייכים. מרכין
את הראש. לא נותן להם להבחין בעיניי שאינן עומדות עוד בעומס
הדמעות. מאמץ אחרון ופיהוק מלאכותי שאולי יפקח קצת את העיניים
ויעלים מהם דמעה. מרים את הראש. מוריד. מביט אל הארץ. הגרון
חנוק לא נותן מרגוע. מנסה להסדיר את הנשימה, מתמתח קלות ונושם
עמוק. קצת מצליח, קצת עוזר, קצת חוזר שוב הקול. רק קצת, לא
יותר. הדמעות כבר ממש על הסף של העפעף. רק לא זה, לא פה, לא
לבכות. אבל נראה שאין מעצור, אין ברירה, זה הולך לקרות. שוב.
התאפקות. עוד ערב נגמר.


ועוד יום עבר בלי בכי. אלה החיים שלך...