[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קראו לו דוד והיה לו חלום אחד: שהוא יעבור ברחוב וכולם יסתכלו
עליו כמו על משהו חשוב וישירו לו 'דוד מלך ישראל', רק פעם אחת.
מספיק. אבל המציאות הייתה מצערת, הוא היה אפס, כלומניק, אפילו
לא היה לו את התירוץ של להיות חולמני.
הוא היה כבר בן 25 ובלי עבודה קבועה, האמת היא שאפילו לקטגוריה
של עבודה מזדמנת הוא לא מצליח להיכנס. הוא לא עצלן, להפך, אבל
כל הזמן יש תקלות, דברים קטנים שקורים לכולם, אבל אצלו זה כמו
צרות - זה בא בצרורות, וזה צרות צרורות.
הוא היה מלצר ליום אחד, בעצם לחצי יום, ולא הצליח לדייק
בהזמנות. את אלה הוא שינה בטעות, את האחרות הוא הפך, אחרות לא
הגיעו למטבח... לכל אחד אחר זה היה נחשב קטסטרופה, אבל אצל
דוד, עוד יום אחד. הדלת נטרקה לו על האף כשהוא ניסה לבקש
משכורת על חצי היום שהוא עבד. משיכת כתפיים קטנה, ובחזרה
למודעות הדרושים.
כמה ימים אחר כך מצא לו דוד עבודה כשוטף כלים במסעדה אחרת.
תדמיינו לבד מה קרה. אחרי זה חנות מכולת. כל כך הרבה מחירים
איך אפשר בכלל לא להתבלבל? וכל המטבעות הקטנים האלה, כמה לקבל
כמה להחזיר. והשטרות, בכלל, כולם באותה הצורה, זה פלא שעושים
טעויות? והקופה... לא משנה, ממשיכים הלאה, ממשיכים לחפש.
ניקיון. זה פשוט, אפילו אם תפספס פינה אף אחד לא יכעס עליך.
ודוד היה נחוש בדעתו לא לפספס אף פינה. יום שלם של עבודה
בניקוי בניין, לגמרי לבד, בלי שום פאשלה. דוד חשב בפעם הראשונה
בחודשיים האחרונים שיש סיכוי גדול שהוא ימשיך באותה העבודה יום
נוסף. אף פינה הוא לא פספס אבל את הפניה בבוקר הוא לא ראה
וניקה את הבניין הלא נכון. הפעם הוא זכר לפחות להטות את ראשו
לאחור כשהדלת נטרקה מולו.
מפעל אריזה. מקום שבו עובדים הרבה אנשים, ודוד החליט שהוא ישאל
כדי לוודא לפני כל ארגז שהוא יסגור. זה עזר במעט, אני מניח אבל
לא זאת הסיבה שדוד עדיין עבד שם לאחר שבועיים (!) פי שניים
מהשיא הקודם שלו, שנקבע שנתיים קודם. הסיפור הוא כזה: לשאול,
מנהל המחלקה, הייתה בעיה עם הצלוטייפ החום של האריזה, זה
האחרון היה מרבה להיקרע, ושאול היה מקדיש מיטב זמנו וסבלנותו
על מציאת הקצה בצלוטייפ, שהתעקש להתחבא בפני אצבעותיו.
דוד מעולם לא היה אדיש לסבלות הזולת, ואף על פי שדעתו על עצמו
לא הייתה מהגבוהות, הוא הציע את עזרתו הצנועה במציאת הקצה
האבוד. שנים לאחר מכן אמרו העובדים האחרים במפעל שהיו עדים
למקרה שהם ראו קרן אור חודרת דרך אחד החלונות ומאירה את דוד
בשעת המעשה שבדיעבד הכתיר אותו למלך: ברגע שבו עבר גליל הדבק
מידו של שאול לידו של דוד, הופיע הקצה בידו של דוד. זה האחרון
היה מופתע לא פחות מכל אחד אחר, ולאחר שניה קיפל את הקצה, כדי
שיחזיק, והחזירו לידי שאול. לאחר מכן כבר לא הייתה דרך חזרה,
מדי כמה דקות ולהנאתם הרבה של כל העובדים, הייתה נשמעת הצעקה
"דוד תפוס!" וגליל צלוטייפ היה נזרק לעברו, לרוב מידי שאול,
ונזרק חזרה שניה מאוחר יותר, כשהקצה מקופל לסימון.
כפי שכבר אמרתי שבועיים עברו באותה השיגרה עד שמנהל המפעל,
שמואל, החליט לרדת למחלקה של שאול, לראות איך זה שיש כל כך
הרבה תקלות במחלקה ואף אחד עוד לא פוטר. הוא בדיוק נכנס
כשנשמעה הקריאה הרגילה "דוד תפוס!", דוד בדיוק התכופף כדי
להרים משהו מהרצפה, וסליל הצלוטייפ הגיע לידיו מאחור, בין
רגליו, ויצא מהן לאחר  שהתרומם, מעבר לכתף, שניה לאחר מכן,
כשהדבר נעשה בהיסח הדעת.
"מה זה? משחקים תופסת עם הדבק?!" קצף שמואל.
"זה שום דבר בוס, הוא רק מוצא את הקצה בצלוטייפ, שום משחק",
השיב שאול בנימה מתגוננת וחוששת מעט.
"אתה רוצה להגיד לי שבשניה שהצלוטייפ היה לו בידיים הוא הספיק
למצוא את הקצה?" הנהונים נבוכים ענו לשמואל מכל פינות המחלקה.
"אני רוצה לראות! שמישהו יביא לי גליל צלוטייפ."
"שמישהו כבר יביא לו גליל!" צעק שאול, שליבו עוד לא חזר לפעום
בסדירות.
שמואל קיבל לידו גליל צלוטייפ, וזרק אותו לדוד, שזה בתורו זרק
את הגליל בחזרה, עם הקצה מקופל.
"זה מדהים!" אמר שמואל והחל לנסות את דוד במגוון מצבים: מלפנים
מאחור, בעיניים עצומות, ("תחזרו כבר לעבודה! אני משלם לכם
שתעבדו!") עם שני גלילים במקביל, הוא אפילו קימט כדור
מצלוטייפ. הכל עבד מושלם.
שמואל לקח את דוד הצידה, "אתה מבין את הפוטנציאל של זה?" הוא
אמר בלחש, "אני מתכוון להפוך את מציאת הקצה בצלוטייפ לענף
אולימפי, ואתה תביא לישראל את הזהב!" הוא עדיין לחש, אבל היה
לו מין ברק מטורף בעיניים. "הוועדה האולימפית לא תקבל ספורט
כזה, אבל אנחנו לא צריכים אותם. אני ואתה נקים אולימפיאדה
חדשה, האולימפיאדה האלטרנטיבית הבין לאומית הראשונה, שבה כל
אדם יוכל להעלות מקצוע בפני הוועדה המקבלת.
פני דוד קרנו, זרחו ואולי גם בהקו, "סוף סוף להיות אלוף" הוא
לחש לעצמו, "אני בפנים! אבל איך? איך אתה מתכוון לעשות את
האולימפיאדה האלטרנטיבית הבין לאומית הראשונה הזאת שלך?"
"אלוהים הפקיד בידינו את הקשר הישיר אל כל העולם, אולי רק
בשביל הרגע הזה, אלוהים נתן את האינטרנט. ארורים נהיה אם לא
נשתמש בו עד תום." הפעם לא היה שום ספק שהלהט קדוש ולא מטורף.



חצי שנה מאוחר יותר ולאחר שעות אינטרנט רבות נפתחה האולימפיאדה
האלטרנטיבית הבין לאומית הראשונה בכפר המכביה שבארץ ישראל
הקטנה שזכתה לבסוף לארח אולימפיאדה.
ברוב ששון ושמחה ובהשתתפות מאה ושבעים מדינות, שלא כולן היו
אפילו במפה לפני פתיחת ההרשמה לאולימפיאדה, נפתחה התחרות
הראשונה שהייתה אליפות מציאת הקצה בצלוטייפ, שבה זכה כמעט בלא
מאמץ דוד הישראלי. לאחר מכל באו תחרויות נוספות כמו קליעת סלים
מבמבוק, סידור ספרים בסדר אלפבתי, בניית מגדלים מקלפים, תחרות
מטוסי נייר, מרוצי מכוניות על שלט, הקפצת אבנים ועוד מגוון רחב
של תחרויות, כמיטב דמיונם וכשרונותיהם של תושבי הכפר הגלובלי
ארץ.
עת חלוקת המדליות הגיעה, ודוד נעמד על המדרגה העליונה. דגל
ישראל מונף מאחוריו, וההמנון מתנגן ברקע. אולם ההמנון כמעט ולא
נשמע מבעד לשירה הפרועה של 'דוד מלך ישראל, חי חי וקיים'. כולם
הסתכלו עליו בהערצה. כולם מלבד שאול, שעדיין כעס ורטן על כך
שאיש לא הכיר בו בתור מי שגילה את דוד וכשרונו.
דוד עבר בראשו על החודשים האחרונים, שנראו מטורפים מכדי שיהיו
אמיתיים. הסכמי השלום והצהרות הידידות שחתמו כל מדינות העולם
עם ישראל, כדי להשתתף באולימפיאדה האלטרנטיבית הבין לאומית
הראשונה. גל התיירות וההשקעות הזרות שהצילו את המשק בשעתו הקשה
ביותר. הכל מתגמד לעומת השיר הזה, הרגע הזה שהוא חי את כל חייו
כדי לעבור. גם אם העולם יסתיים עכשיו, זה יהיה בסדר מבחינתו.
מאוחר יותר כשכל זה יסתיים, חשב לעצמו דוד, הוא צריך לדבר עם
שמואל. כבר כמה ימים שיש לו הרגשה משונה שהם כבר היו בסיפור
הזה, אפילו שאול שכל הזמן אומר כמה שהוא מקופח. הוא לא ידע
למה, אבל הייתה לו לדוד ההרגשה שבפעם הקודמת הסיפור היה קרוי
על שם שמואל.
אבל זה יהיה אחר כך, בינתיים הוא התכוון ליהנות מהמוסיקה
המתוקה הזאת כמה שרק יוכל 'דוד מלך ישראל...'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא זוכר אם
ניקיתי בין
האצבעות


זה שמשתין
במקלחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/10/03 12:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתן בן מיור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה