במציאות יומ-יומית קשה, כאשר אנשים שומעים ורואים ואינם
מאמינים. נמצאים שלושה מלאכים בירוק. לבושים ירוק זית, עם נשק
על כתפיהם ושומרים אלי מרחוק. הם המלאכים הכי יפים שיש, הכי
נחמדים שיש, הכי איכפתיים שיש והשומרים הכי טובים שיש!
המלאכים האלה נוגעו ע"י האלוהים וגורלם הוא לשמור לא רק אליי
על כולם אבל בעיקר אליי. הם מלאכים בירוק עם נשק, עם שנאה
מבפנים ועם געגועי בית, זו המציאות שלנו שגם המלאכים פגועים
ואין להם מה לעשות עם זה! בעולם הירוק שלהם מלמדים להרוג ולקבל
את המוות,הם המלאכים היפים שלי כיצד אפשר ללמד מלאכים יפים,
צעירים, בתחילת דרכם כאלה דברים?! זה לא הוגן!!! הם המלאכים
שלי! הם אמורים לשמור אליי! מי אני בלעדיהם? פשוט אף-אחד, עוד
נשמה ללא מחסה שמחפשת את דרכה אל האור, אל האור שאיננה רואה.
איבדתי מלאך אחד, לא מוכנה עוד שלושה, שלושה מלאכים יפים,
מלאכים שלי.
אני מרגישה איך גופי מתפרק אל מול העומס הכבד שעומד על כתפיי,
מרוב הפחד מלאבד את המלאכים. כיצד ליבי לא מפסיק לפחד, וכיצד
מוחי  מנסה להרגיעו במחשבה לוגית. אבל מי יכול ללכת כנגד הלב?
הוא דואג, לא נח, הוא מפחד, כמוני מלאבד את המלאכים שלו! אינני
יכולה להילחם בפחד. הפחד ממש משתלט אליי ונספג כמו רעל לתוך
גופי, לתוך דמי, לתוך מוחי, והמחשבות שאינני רוצה לחשוב אליהם
פשוט צצות ונשארות שם...
אני מבקשת ממכם מלאכים יפים שלי תשמרו על עצמכם, כי אני אף-אחד
בלעדיכם...