תמיד כשהייתי יוצא עם נפוליאון החוצה, הייתי רואה אותו. יושב
על שרפרף קורא ספר ישן, הזקן שבאמצע הכביש. וזה היה מוזר,
חשבתי לעצמי, איך זה שאף פעם לא דרסו אותו? והוא תמיד שם. תמיד
כשאני יוצא מהבית הוא שם. היו כאלה שהיו מצפצפים לו, והיו כאלה
שעקפו אותו והסתכלו אחורה במראה וכמעט דרסו איזה ילד קטן שרץ
אחרי כדור. ותמיד, תמיד היה את העצבניים, האלה שהיו צועקים
עליו ומקללים, ולאף אחד הוא לא שם לב. פעם אפילו ראיתי מישהי
עם "נהג חדש" מאחורה צועקת לו "מי נתן לך רישיון" אבל אף פעם
לא הבנתי למה היא התכוונה. והוא היה ממשיך לקרוא, ולא שם לב
לאף אחד. היה לי רעיון אפילו, ללכת אליו ולשאול אותו מה הוא
עושה פה. אבל כל פעם שהייתי מתחיל ללכת אליו נעצרתי ורצתי חזרה
אל הבית. אני חושב שפעם אחת ראיתי אותו מעיף מבט לצדדים, אבל
מצד שני זה היה יכול להיות גם החתולים שהתקרבו אליו, ונראה היה
שהוא החבר היחיד שלהם. רובם גם היו נדרסים בשלב זה או אחר.

יום אחד יצאתי החוצה ולא ראיתי אותו יותר. הייתה קבוצה של
אנשים על הכביש, וכולם התווכחו בקולי קולות והתבוננו במשהו על
הכביש.
"באמת גברת משולם, איך זה יכול להיות שהוא נעלם ככה סתם?" אמר
מישהו עם משקפיים גדולות וחולצת פסים כחולה.
"אני אומרת לך אבנר, הוא פשוט עלה למעלה לשמיים" השיבה לו אישה
תימנייה שהחזיקה שקיות לבנות בידייה.
"אני בכלל חושבת שהוא התאבד" אמרה אישה גבוהה עם שיער לבן.
"לא הגיוני בכלל מה שאתם אומרים, אני חושב שהוא פשוט נדרס. בטח
המנקה של הרחוב אסף אותו" אמר איש עם חליפת עסקים ותיק ג'יימס
בונד שחור.
"המנקה אסף אותו ולא ייאסוף את זה?" אמרה אישה זקנה שנשענה על
מקל.
הצלחתי להידחף אל תוך הקהל והסתכלתי על השרפרף שלו, עליו היה
ספר ובתוכו פסל קטן של אישה תמירה עם שיער חלק, פסל מעץ. הרגל
של האישה הייתה שבורה, לי היא הזכירה בת ים.
אחרי שכולם התפזרו רק גברת משולם נשארה שם. היא הוסיפה להסתכל
על השרפרף עם הספר והפסל והירהרה לעצמה.
שאלתי אותה איפה הוא עכשיו, והאם הוא מאושר יותר. היא רק השיבה
שהוא עלה למעלה ושהוא לא ייחזור לפה יותר.

אחרי כמה ימים ראיתי שהשרפרף והספר עם הפסל לא היו שם. בטח
המנקה של הרחוב לקח את זה.