היא ישבה בחדר האפל, אור עמום ואפור הגיח מן החריצים שבתריס.
היא ישבה בין הסדינים המבולגנים שהיו מפוזרים על מיטתה,
הסדינים הלבנים והבוהקים כבו קרנם במהרה.
היא ישבה איתן על המיטה, עם המחשבות שלה, עם הכאב שלה, עם
הרצונות שלה...
אור כחול בהיר נשקף מעורה החשוף, האור היה חיור מאט אך נעים.
היא ישבה על המיטה, חיכתה שהדמעות ירדו. לאחר דקות ארוכות של
מחשבה, דמעות זלגו על לחייה, הדמעות הותירו שובל חם ולך על
פניה. שביל הדמעות הפך את צבעו, היא ניראתה כמו שדה פרחים
צבעוניים. בשלל צבעי הקשת השביל נצבע ע"י מלאך שישב על ענן מעל
ביתה, עם מכחול עטור חירוטי זהב הוא צבעה את פניה, לקח את קצה
הקשת בדלי קטן והחל לצבוע את שביל הדמעות שלה.
היא בכתה עד שהדמעות הפכו חסרות צבע, אך הדמעות בניגוד לרצונה
המשיכו לזרום למטה. מבקשות להגיע למחוז חפצן בכדי שבעוד אלפי
שנים הם יוכלו להגיע לענן הזה, למלאך הזה שביקש לטעום אותן כול
כך.

מטעתפת בסדינים השקופים וסחוטי דמעות, משפילה את מבטה ארצה,
שלא יראה את הדמעות, שלא יראה את הכאב בעיניה, שרק יעזוב
בשקט.
דמעות זהב, נושרות מן העין על הלחי, מותירות שביל צבעי קשת
מאחוריהן, יורדות ונוגעות בעורה, נספגות בכאב שחבוי שם.

זהו זה, מוחקת את הדמעות מעיניה, מותירה מאחורי רק שרידים של
צבע, מורידה את הצביעות והשקר, עד שרק האמת השקופה מתגלה.
ילדה ערומה, כבר לא נערה... שותקת מול המראה, בודקת מה יש מתחת
למסכה שלה. האמת שקופה, אולי שקופה מידי, היא כבר לא רואה
כלום, גם את עצמה לא. מנסה לאחוז במשהו, לנחש אולי היכן היא,
אבל היא לא כאן, לא איתנו, האמת שקופה מידי בשבילה.
הנה, עכשיו בלי הצבעים היא רואה את הכול, או או להפך היא פשוט
לא רואה כלום.
מחזירה אט את הצבעים, אדום נועז, שחור עצוב, ורוד שמח, לבן
טהור,הכול הכול ורק שקוף האמת לא נצבע עליה.
מחזירה את הצבעים- מי יודע מה היה קורה אילו הייתה משאירה את
האמת השקופה לקצת יותר זמן, אמת... יותר מידי שקופה, יותר מידי
כואבת, כול כך כואבת עד כדי סינוור, סינוור שמעיף אותך לאחור,
צורב על העינים החשופות.

ממשיכה לבכות דמעות זהב, שמותירות על לחייה שביל- את שביל
הדמעות היבשות, זה מה שאנו רואים... ורק את האמת אנו לא
מוצאים-
כי היא שקופה.