אבא של שלומי הוא גיבור.
פעם, כשהיה קטן- הוא שבר את היד שלו. אבל לא שבר אותה ככה
שהרופאים בבית החולים מחברים אותה חזרה וצריך ללכת עם גבס מגרד
במשך חודשיים וכולם כותבים לך דברים נחמדים עליו.
הוא שבר אותה והיא נעלמה לו לגמרי. עכשיו כשהוא פוגש מישהו חדש
ורוצה ללחוץ לו את היד, אז הוא משתמש ביד שמאל- למרות שהוא
ימני, כי יד ימין נעלמה לו.
הוא אומר לנו שהיא רק יצאה לטייל בארץ של איברי הגוף, ומנסה
לצחוק אבל תמיד יש לו מבט עצוב כזה בעיניים.
שלומי אומר שאבא שלו איבד את היד כשהיה במלחמה לפני 30 שנה,
ובטח היד נשארה שם במצריים, והיא מבלה לה עכשיו ליד
הפירמידות.
תמיד כשאני בא לשלומי אני שואל אם אבא שלו שם כי אני רוצה
לשאול אותו איך היא נעלמה לו ואם זה היה קשור באיזה קוסם נודד,
כי פעם במסיבת יום ההולדת של דני, הקוסם לקח לי את הכובע,
הכניס אותו לתוך קופסה והעלים אותו- אבל לא החזיר, ומאז לא
קיבלתי את הכובע חזרה, וזה היה הכובע האהוב עליי, כזה אדום עם
סמל של קבוצת כדורגל מפורסמת מאנגליה, שאמא הביאה לי פעם. אולי
אותו הדבר קרה לאבא של שלומי, רק עם היד.
אבל אבא של שלומי לא רוצה אף פעם לספר לי איך זה קרה, אולי זה
עצוב לו מדי, כי היד הייתה חברה טובה שלו. ונכון שיש לו עכשיו
את יד שמאל- אבל זה פשוט לא אותו הדבר, אני חושב.

היום בבית הספר דיברו איתנו על המלחמה שהייתה לפני 30 שנה, ועל
איך שכל הארצות מסביב התקיפו אותנו , ואנחנו הצלחנו לצאת מזה
בשלום ואפילו קצת לנצח, למרות שלא היינו מוכנים כי היינו
באופיריה מהמלחמה הקודמת. אופיריה זו מילה שאומרת שחשבנו
שאנחנו טובים ושלא צריך לדאוג, ככה המורה אמר.
כשהמורה שאל אם  הורים של מישהו סיפרו על המלחמה ורוצה לספר
לנו על זה, הסתכלתי על שלומי, ונורא רציתי שהוא יגיד משהו- כי
אז אולי סוף סוף אני אדע. אבל שלומי רק שיחק לו עם הרצועות של
התיק ולא הקשיב.

המורה אמר בשיעור שהמון חיילים נהרגו במלחמה הזו, ובדרך הביתה
אני חשבתי לעצמי שזה ממש מזל שאבא של שלומי לא מת, ורק איבד את
היד וקצת מהשמחה שלו שם במצריים, כי אז שלומי לא היה משחק איתי
כדורגל כל יום רביעי אחרי הצהריים.