הכול בירוק. כולם במדים. כולנו חיילים, רכוש צבאי ולא יותר.
המריבות בבית רחוקות ממני עכשיו, אני הולך לעזה, אולי אני יהיה
גיבור...
מחקו אותי, אני לא קיים, הגיטרה רחוקה, כולם פה סגורים בתוך
עצמם.

פוחד... רוצה לחזור הביתה, לתוך הדיכאון, הכול כבר יותר טוב
מזה. מנגינות בתוכי והבית נראה כל כך רחוק... אם רק הייתי נוסע
כשיכולתי, אם רק הייתי עוזב כשהיתה לי הזדמנות. הבטיחו לי עוד
חצי שנה, שנה גג יהיה לי אלבום ועכשיו? אני כאן, מסכן את חיי,
עבור מי? עבור אנשים שאני בכלל לא מכיר. מה יהיה בעוד חצי שנה?
אני אברח או אולי אהיה מת? אני לא רוצה להיות כאן, אמא חבקי
אותי... לא אמא, אני שונא אותך, את סתם כלבה, למה אין בך
אמונה, למה אין בך אהבה אליי, למה אף פעם לא ידעת לחבק ולאהוב?
אני לא צריך תארים אני אהיה מוזיקאי, באמת אהיה...אם רק אוכל
לצאת  מכאן. לעזוב. לברוח. טוחנים לי את המוח, שוב אותו דבר,
חייל קרבי, רכוש צבאי, שאפילו לא אחשוב על לפגוע בעצמי. תעזוב-
בוגד, תישאר- תמות. כבר שכחתי מי אני... בטח שגם את שכחת, אין
סיבה שתחכי לי... אני גוסס פה... הם הורסים, הורגים אותי...
עטפי אותי בחיבוק הרך... לאן הלכת? לאן נעלמת. אהבה שלי תחזרי
אליי. חוזר סוף סוף מעזה. חמוש. בית. לוקח את הגיטרה, אני יותר
לא מסוגל לנגן. זה לא אני, אני אדם אחר, אני שונה. אני, אני,
אני לא יודע מי אני. M16 יכול להיות כל כך שימושי, חוזר לעצמי,
נזכר מי אני, ירייה אחת. חופשי ומשוחרר. לא רכוש של אף אחד,

כבר לא לובש מדים.
שוב אני. פשוט אני.