דודה סופי היתה אחות טיפת חלב שלא הצליחה ללדת ילד משל עצמה.
אנחנו היינו שלוש בנות שתיים בנות לאב שיכור ואם שברחה והצילה
את עצמה ואחת בת ללא אב ואם אלימה ומדוכאת.
היינו מסתתרות בחדר בביתה של הסבתא המשותפת אמן של כל ההורים
שלא הצליחו להפטר מילדיהן. היא פרשה עלינו כנפים ולקחה אחריות
ביחד עם דודה סופי שהגיעה פעם בשבועיים מלאת אנרגיה.
היא היתה מביאה שקיות גדושות בבגדים יד שניה שיצאו מכבר
מהאופנה: גרביונים עבים בצבע אדום אבטיח לוהט, שמלות מבד הודי
מעוטרות בפראות. ג'ינס פדלפון עם לבבות שחוקים , חזיות גדולות
מכפי מידתנו...
היינו נאספות בחדר מודדות עושות פרצופים ושואגות מצחוק.
מייד היה נשמע מהסלון "שקט" מאיים. בבית הזה אסור לצחוק.
סופי היתה מתפרצת בזעם ושואגת עלינו שאנחנו כפויות טובה.
בערב היתה מכינה מאכלים מוזרים שאת המתכונים היתה שולפת
מעיתוני הנשים. היינו מביטות בחרדה ברטבים על בסיס יוגורט
ופטריות, בירקות המאודים בתוספת מרגרינה ומיני עשבים שהריחו
כמו משהו שמת ונרקב זה מכבר,  בעוגות הפודינג הצמחי,
אני הייתי מסרבת. לא יכולתי. פיזית.
מטח קללות היה ניתך על ראשה של הילדה שבגללה גוועים ילדים ברעב
מהודו ושאלוהים בכבודו ובעצמו בז לה.
הייתי מביטה בד ובס שהיו מנסות לבלוע את הבלתי ניתן לתיאור,
מורחות אותו על הצלחת כך שייראה כנגוס וכדליל, ומתפוצצת מצחוק
ללא כל הבעה חיצונית.
בגדול הדודה סופי היתה אדם מיותר והיא ידעה את זה.
כשגדלנו היתה מגיעה לכל הארועים המשפחתיים ומביאה צ'ק יפה.
כשנולדו התינוקות היתה מפזרת עצות עוקצניות בשפע שמהן התעלמנו
בגלוי.
כשנפטרה בגיל שישים ושמונה כתוצאה מאוטם שריר הלב, חיפש בעלה
העירקי השקט בכל הבית אחרי הרדיו ואחרי המאוורר ואחרי פריטים
שונים מבלי להבין שהוא מחפש אחריה.
עד  כדי כך היתה זניחה.
התאספנו שלושתנו במטבח בעוד שרב הספיד אותה ונשא דרשה שכמו
התייחסה למישהו אחר. כל המבוגרים כבר מתו, נותרה רק אימי.
"איפה היא?" תמהתי.
" הלכה להלוויה של מישהו אחר בטעות" היתה התשובה המדהימה.
הבטנו זו בזו ואט אט הצחוק החל מבעבע ועולה.
" מה אתכן? לא יפה.." אמר מישהו עם כיפה שחורה.
עכשיו כבר צחקנו בטירוף, אבל הרגשנו לא נעים.
הצצנו מאחורי הגב אבל איש לא הגיח וצעק "שקט" אז המשכנו עד
שהצחוק דעך מאליו.
אל הבכי לא הגענו.