ניפגש בחיים הבאים. כשאני אהיה כלב ואת תהייה אהם אהם...
כלבה.

היא נזכרת במשפט הזה, חיוך עולה לה על השפתיים. פשוט משפט
גאוני.
הטלפון מצלצל- היא קמה לענות. כבר מזמן שאין לה פרפרים בבטן כל
פעם שהטלפון קורא לה. היא כבר ויתרה על זה שהוא יתקשר להגיד לה
- אני אוהב אותך ורק אותך ואני רוצה שנהיה ביחד לתמיד....
היא עונה בשלום הרגיל שלה. הקול מהצד השני מוכר, אבל היא לא
מעיזה להאמין.
כן. זה הוא. הוא סוף סוף מתקשר. אחרי חודשים של המתנה הוא
מתקשר.
לא משנה כמה היא שכנעה את עצמה שהיא התגברה- שהיא עברה הלאה,
שהיא יכולה בלעדיו- הכל חוזר אליה בידיוק בשניות.
שיחה קצרה.
הוא רוצה שהיא תבוא. היא לא תבוא. כמה אפשר לבוא לתל אביב
ולהתאכזב? הוא רוצה לראות אותה- שיבוא בעצמו. הוא מסכים. הם
יפגשו.
היא שוב חוזרת בראש שלה על המחשבות שעברו לה בחודשים
האחרונים.
הוא נגע בחברה שלו לשעבר אחרי שנגע בי. הוא מלוכלך, מזוהם. אני
איגע בו, אנשק אותו, והכלבה שהוא תמיד יאהב למרות שהם כבר לא
ביחד - היא תעבור אלי. זה כמו מחלה.
גועל נפש. חברה שלו לשעבר. הוא לא דף נקי. הוא כבר נגע בבנות.
אבל אחרי שנגע בי?
אני יכולה להתגבר על זה אם אני באמת אוהבת אותו. אני אוהבת
אותו? אין לי מושג. יותר מידי זמן עבר, אני כבר לא יכולה
לזכור.
הוא פגע בי כל כך. או שזאת אני שפגעתי בי?
הצלחתי לעבור הלאה- שאני אבגוד בעקרונות שלי ואחזור עשרים
צעדים אחורה?
אולי יצא מזה משהו טוב. אולי אני אהרוס לעוד מישהו את החיים.
וכמה שאני כועסת עליו עכשיו, כמה שאני שונאת אותו על מה שהוא
עשה לי, אני לא רוצה לפגוע בו עוד. הכלבה עשתה את זה מספיק.

היא מחכה בפינה הרגילה שלה. מסתכלת על האבנים. הוא בא מכיוון
השמש השוקעת- היא לא יכולה להסתכל עליו. מסנוור. תירוץ מעולה.
חזרה לאבנים.
הוא מגיע, יושב לידה.

זהו, נתקעתי. לא יודעת מה לכתוב עכשיו. לא יודעת איך תגיד לי
ומה תגיד לי. אני פשוט תקועה. אני יכולה לכתוב תסריט- כמו שאני
רוצה שדברים יהיו, אבל אני משאירה את האפשריות פתוחות. מי יודע
מה יכול לקרות?

לוקח לה את היד. היא מסתכלת עליו.
-החלטתי. הוא אומר.
-יאי. היא עונה בקול הציני שלה.
-אני רוצה אותך ורק אותך
היא מפנה את המבט ממנו, מוציאה את ידה מידו, חושבת שניה מסתכלת
לו ישר לעניים ואומרת:
-אני לא יכולה להביע   במילים את כמות הכאב שגרמת לי. אני גם
לא יכולה לדעת עכשיו את כמות הצלקות הנפשיות שהשארת עלי. הפלת
לי את כל החומות והשארת אותי שם, ערומה, מסכנה, בלי הגנות ובלי
אנשים שיעזרו- והלכת לחברה שלך (או לא כל כך) לשעבר. הצלחתי
להחזיק את עצמי, לשקם את עצמי, שניה אחרי שניה, ועכשיו אני כמו
חדשה. אתה בא ומבקש להפיל לי את החומות שוב. איך אני יכולה
לבטוח בך שלא תשאיר אותי לבד עוד פעם?
אמרת שתגיד לי כל מה שקורה, למה אני צריכה לשמוע ממישהי שאני
בקושי מכירה שאתה ובכלבה שלך חזרתם?
אני אחיה, אני רק רוצה שתקדיש בשבילי את הנסיעה הביתה,
באוטובוס- תחשוב על מה שעשית לי. תחשוב על זה טוב טוב. ושיכאב
לך. שיכאב לך כמו שכואב לי, כמו שיכאב לי.
ואני ורצה שתדע- שאני אומרת לך לא, לא בגלל מה שעשית, אלא מי
שאתה. המעשים שלך מיצגים אותך יותר טוב מכל מילים ריקות שאי
פעם אמרת לי.
אני מקווה שאני משאירה לך חור ענק בלב, כמו שהשארת לי. משהו
שאני לא יכולה להחזיר. היית הראשון, היית האחרון. היית הכל אבל
עכשיו אתה כלום.
אני לא רוצה לראות אותך, לשמוע ממך, לקבל הודעות ממך, לדעת
ששאלת אנשים עלי, או שיהיה לי כל צורה של תיקשורת איתך.
תצא לי מהחיים ואל תחזור.

היא קמה, והולכת הביתה, משאירה אותו בלי מילים, מסתכל עליה.
היא לא מסתובבת. היא מחזיקה את הראש למעלה בידיעה שכשהיא תדע
שהיא יצאה משדה ראיתו היא תתפרץ בבכי. היא עוברת רחוב, והיא
יודעת שהוא כבר לא רואה אותה. היא מתכוננת. אבל הבכי לא בא.
נשימה עמוקה, ראש זקוף, לב רגוע, והידיעה, שהם יתראו בעולם
הבא. כשהם שניהם יהיו חתולים.

מוקדש לך

. אולי זה לא כל כך רלוונטי- אבל זה מה שהרגשתי.
"thanks for making me fighter..."


אז עבר משהו כמו חצי שנה מאז שכתבתי את זה, והסיפור המשיך.
למרבה הפלא (שלי בעיקר) הוא נגמר כמו שכתבתי. אולי לא בידיוק,
אבל הרמתי את הראש שלי, ולא חזרתי אליו. לא נכנעתי.
אני חושבת שכתבתי את זה מתוך תקווה שאולי אני לא אכנע, אבל לא
מתוך אמונה שזה באמת יקרה. וזה קרה. ואני גאה בעצמי.
אבל בסוף כן בכיתי. אבל רק קצת.