הליכה חרישית; הדממה מופרת רק בידי צליל התחככות הג'ינס שלה,
שנגרר באופן תמידי על הרצפה. היא פוסעת בחדרה, הלוך-ושוב, על
אותם מטרים ספורים. היא נעצרת ליד שולחנה ומשליכה אליו מעטפה
שחלקה העליון קרוע. הכתובת השחורה, לילה לירי, בלטה ממנו.
לילה הרימה שוב את המכתב ופתחה אותו, עיניה מתרוצצות בין
המילים כמחפשות אחר דבר-מה. הבעת פניה ותנועותיה שיקפו חוסר
שקט נפשי.
"מלאך," מלמלה לעצמה בשקט, מרימה את מבטה מדף הנייר.
היא תמיד ידעה שהיא שונה. שיש בה משהו מיוחד. שיש לה צורת
חשיבה שונה, שלעיתים העיקה עליה. עם הזמן, היא הבינה שהיא לא
אנושית לגמרי; אבל מלאך?...
"ועוד בצורה כל-כך פורמאלית," המשיכה למלמל לעצמה כאחוזת דיבוק
- "מכתב, הם שולחים לי! 'אנו נאלצים לחשוף בטרם עת את זהותך
כמלאך'... ומצפים ממני שאצליח לישון עד הבוקר, למסע ההסברה
שלהם?" היא הופכת את המעטפה בפתאומיות. הצד השני לבן וחלק.
"כמובן," היא מגחכת בטירוף, "זאת בדיחה!" היא שינתה את טונה
בבת אחת, נותנת לדף להחליק מידיה אל הרצפה ומתחילה לצחקק קלות,
תוך כדי נזיפה בעצמה, על שהאמינה למכתב הזה - ולו לרגע אחד.
לילה כיבתה את האור, נשכבה במיטה, וכיסתה את עצמה.
"מלאך..." היא המשיכה להשתעשע עם המחשבה, בעוד עיניה נעצמות.

ליטוף עדין מעיר אותה. לילה, רגישה למתרחש סביבה אפילו בשנתה,
מתעוררת בפתאומיות. היא פוקחת את עיניה ומוצאת דמות חיוורת
ומבולבלת רוכנת מעליה. כשראייתה התמקדה במעט, הבחינה שזהו בחור
צעיר; מבוגר ממנה רק במספר שנים בודדות. נראה שהוא איבד למולה
את היכולת לדבר, ולכן רק הציג בפניה פיסת נייר. הוא הרים
מהרצפה את המכתב שקיבלה אתמול, והעביר גם אותו אל ידיה. ניצנים
של הבנה החלו להופיע על פניה בעוד היא קוראת, מלווים בהרצנה
וגורמים להבעה כבדה יותר.
"תן לי שעה, קולין," היא אמרה בעוד היא קמה ממיטתה, "ונלך."

כשיצאו מביתה, לא היתה זאת אותה סביבת מגורים שנתגלתה אל עיניה
של לילה בכל פעם שעזבה את ביתה. למעשה, גם אילו דמתה לה, היה
קשה מאוד להבחין בכך, מבעד לערפל הכבד שהקשה על הראייה.
לילה צעדה בנחישות לצדו של קולין, ולא סנטימטר מאחוריו; כאילו
הכירה את הדרך בדיוק כמותו, ולא נזקקה להנחייתו כלל. הם פסעו
על שביל עפר רחב ככביש דו-סטרי, שוליו בוציים ותחומים בידי טור
עצים גבוה וצפוף. הדרך נגמרה בהתרחבות של השביל למתחם ענקי,
מוקף בחומת אבנים המתנשאת לגובה של כחצי מטר.
לילה התנתקה מקולין והחלה לבחון את המקום. היא רצתה לראות מה
יש מאחורי החומה, אך כשהביטה מעבר אליה, רק ערפל נגלה אל
עיניה. היא קיבלה את הרושם שהם נמצאים במקום גבוה במיוחד. בחלק
הזה של הרחבה, שהיה רחוק מן הכניסה, הקרקע היתה מכוסה בדשא
נמוך. שורות גבוהות ומסודרות של אבנים אפורות, מטרים ספורים
ממנה, משכו את תשומת לבה. היא האטה את קצב הליכתה ככל שהתקדמה,
ונאלצה להשתלט על הצמרמורת שאחזה בגופה כאשר הבינה שאלו מצבות.
היא טיילה ביניהן, חושבת ומנסה למצוא את הסיבה שבגללה הביאו
אותה למקום הזה - וכמו סימן משמיים, היא מעדה ונפלה. היא הרימה
את עיניה, שנתמלאו אימה כאשר קראו את השם החרוט על המצבה. היא
קמה בבהלה, ובעוד היא ממשיכה לנעוץ עיניה בשם, הלכה אחורה - עד
שנתקלה בדמות מוצקה.
"בית קברות של מלאכים," אישר קול איטי מאחוריה.
היא הסתובבה והביטה אל עיניו של איש מבוגר, כבן חמישים. "כי כל
המלאכים חיו ומתו פעם. היינו אנשים טובים... והרוסים. היינו
חייבים למות, בדיוק כשם שאסור היה לנו לעזוב. ולכן, חזרנו."
החיוך שעל פניו בלבל אותה.
"כמה כמונו כבר יש?" שאלה בקול חלש.
"לא הרבה... אבל די והותר, הייתי אומר. למעשה, את היית
האחרונה שנולדה. והעניין הוא, שאותך עשו... שונה. את מבינה,
את חצי אנושית."
לילה בהתה בו בתמיהה.
"הרשי לי להסביר," פתח. "העולם גדל ומתפתח מיום ליום. משתנה
יותר מדי, ואלוהים לא עומד בקצב; מאבד שליטה; בעיקר על כל הרוע
שמתחיל לזרום. העזרה שלו מגיעה בתור נקודות אור קטנות - הוא
שולח לאנשים תמיכה. אנחנו, המלאכים, יצורים טהורים ותמימים;
נטולי אינטרסים, ונטולי רגשות, מלבד חמלה, ואין בנו רצונות חוץ
מלהגיש עזרה לכל אדם שחפץ בה. זאת המטרה שלנו בעולם הזה.
מלאכים מתים רק כאשר אינם נחוצים יותר. אנחנו דומים להם
בחיצוניותנו, אבל אנחנו לא אנשים רגילים. איננו מסוגלים לחוות
אושר, או כאב - אך יש בנו הבנה כלפי בני האנוש שכן, ואנחנו
משתדלים להזדהות איתם, כדי לנסות ולהוריד מהם לפחות את נטל
הבדידות. אבל רק בצורה אפלטונית, כמובן - אי אפשר להתאהב בנו,
כשם שאנחנו איננו מסוגלים להתאהב ביצורים אחרים. גם אין לנו
צורך בפעולות האנושיות כגון שינה, אכילה, בכי ומגע - למרות
שאנחנו מסוגלים לבצע אותן, הן חסרות משמעות עבורנו, ולכן אנחנו
מעדיפים לוותר עליהן, לרוב. אבל את, ילדתי היקרה..."
"אני לא בדיוק כזאת," השלימה אותו לילה.
הוא חייך אליה בהבנה, מהנהן לאות הסכמה.
"יש בי את הרצון העז לעזור בכל צורה אפשרית לכל מי שצריך את
זה, ואת היכולת להקל על אנשים; אבל אני כן מסוגלת להרגיש
בכוחות עצמי - אם כי בדרך כלל הרגשות האלה נוטות לכיוון
השלילה..." טון דיבורה היה מהורהר ומרוחק, קצת מנותק.
"ואת לא מרגישה את הצורך," המשיך אותה, "אבל הגוף שלך הוא כן
אנושי, ואת כן תתעלפי אחרי שבוע בלי אוכל. באותה מידה, לבך
ידמם בכאב ללא אהבה."
לילה נעצה בו מבט. "למה? ועם כל זה, מה אני, בעצם?"
האיש זע באי-נוחות. "את פשוט חצי-חצי. אין לך הגדרה, כי...
את..." הוא השפיל את מבטו. "אין עוד יצורים כמוך. את יחידה
מסוגך, ואף-אחד לא ידע לאן לשייך אותך. בגלל זה לא גדלת אל
הקהילה. רצו לנסות ולבדוק מה את, בעצם."
לילה המשיכה לנעוץ בו עיניים קרועות. היא נראתה כמישהי שנאבקת
ברצון לבכות; או אולי לצחוק, משום מה. "למה?" חזרה שוב על
שאלתה.
הוא נאנח עמוקות. "אף אחד לא יכול להיות בטוח באמת. טוענים
שנמאס לו מהכל, סופית; שהוא השתגע, החליט להוציא את כל הסבל
והתסכול שלו על יצור אחד, ואת התוצאה. את היית החידוש האחרון
שלו, בכל אופן, ומאז, אף אחד לא יודע מה הולך איתו. יש רק
השערות, ורובן לא הגיוניות במיוחד. יש כאלה שאומרים שהוא מת,
התאבד, או נעלם - אבל הוא לא יכול לעשות דבר שכזה... לעומת
זאת, יש כאלה שאומרים..." הוא היסס לפתע. "יש כאלה שאומרים..."
הוא הרגיש כאילו אמר יותר מדי.
אבל לילה האיצה בו. "אומרים מה?"
"יש כאלה שאומרים, שהוא נעלם איתך." הגיח קולו של קולין
לפתע מאחוריה. "שהוא נעלם בתוכך." הוא שב והופיע לפניה.
"לתוכך." ובזאת הרימו אליה שניהם את מבטם, מסוקרנים. לילה
בהתה בהם בתדהמה, מהורהרת.

אחד אחרי השני, היא בולעת את כל הכדורים. מלאה בתסכול, ייאוש
וכאב; כל ניצוץ תקווה שאי-פעם היה בה, כבה. חסרת משמעות או ערך
עצמי, לילה חופרת לעצמה את הקבר במרץ. לא אכפת לה מהעלטה
המוחלטת, היא ראתה מספיק. אפילו הגשם השוטף לא מפריע לה
בעבודתה. פעם, היא לא אהבה את הגשם. היא תמיד היתה עצובה כשירד
גשם; עד שהיא הבינה שהגשם יורד בגלל שהיא עצובה. הגשם המטפטף
מחליף את הדמעות שהיא עצמה לא מסוגלת להזיל.
שני מטרים של ריקנות. היא חפרה שני מטרים, ולא מצאה כלום. היא
בהתה במצבה שלה, הבעתה חלולה כל כך, ולפתע נפלה אל ברכיה בכאב.
היא ידעה שהכדורים מתחילים להשפיע.
"מעולם לא הייתי מלאך," לחשה באיטיות. "אבל מי יודע, אולי אני
עוד אהיה אחד..." אמרה, חיוך מריר מתפשט על פניה. לא היה איש
מלבדה בבית הקברות, ונראה כאילו דבריה כוונו אל האדמה הבוצית.
"נכשלתי," אמרה בבירור. "נכשלתי כאדם, וכיצור על-אנושי. אני
כלום..." פלטה בצער. "לעולם לא אתאים," קולה התחזק, "לעולם
לא אשתייך -" היא החלה לרעוד - "ולעולם לא אהיה מובנת..." קולה
נשבר בהברה האחרונה. לילה הרימה את מבטה אל השמיים, מניחה לגשם
הכבד לשטוף את פניה. "אני גוססת כאן, כבת אנוש. מודה בחולשה.
מודה בייאוש, ומנסה לשים קץ להכל. והלוואי," היא החלה להישמע
קצת כאילו היא בוכה, "הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד שאני יודעת
שאתה מקשיב לי כרגע, ושאני מקווה שאתה סובל; כי אתה הבאת את
כל זה עליי. אתה, שיצרת אותי. אבל אין בי את יצר הרוע, ולא
נשארה לי תקווה, לשום דבר." היא השפילה את מבטה, ולפתע ניעורה
- כאילו התעוררה מעצמה. "ואתה יודע מה? אני לא צריכה את זה.
אני יודעת שאתה סובל. אתה סובל בדיוק כמוני, ביחד איתי. ואני
יכולה לסיים את זה גם בשבילך." היא שבה לבהות בקרקע. "אם אני
אתעורר כאן מחר בבוקר, זה יהיה אך ורק מתוך אכזריות שלך כלפי,
ומזוכיזם." היא נשענה עם גבה אל דופן הבור, ונאנחה בכאב.
רבע שעה לאחר מכן, היא איבדה את הכרתה.

"ויאמר ה', לא טוב היות האדם לבדו..." (בראשית ב', י"ח)