New Stage - Go To Main Page


התעוררתי,
ריח מתוק עלה באפי- שילוב של ריח אבק עם ריח פרחי-בר.
ריח של מישהו שאהבתי פעם.
הוא נעלם.
ריח אפייה- החלה של גן הילדים שמעולם לא אפיתי.  
ריח הבושם של אמי.  ריח הכביסה של אבי.  
פקחתי את עיני.
הכל סביבי היה ורוד בהיר.  כל-כך מרגיע.
הייתי מכוסה בשמיכת פוך- ורודה וצמרית,
כמו הייתי בתוך ענן.
הילדות באה בדמות תינוקת חומת עיניים.  
היא הריחה כמו כל התינוקות,
היא הריחה כמו משהו שמעולם לא הרחתי.
אהבה.
אהבה ללא תנאי.
היא קמה והתחילה לדדות בצעדים קטנטנים ונפלאים למראה-
לא מהוססת- בטוחה.
היא חייכה אלי.  
החיוך האמיתי ביותר שראיתי מעודי.
פתחתי את זרועותיי לעומתה- 'חבקי אותי.'  התפללתי.  
'חבקי אותי ואל תעזבי.'
חיוכה התרחב, היא התקדמה מהר יותר...
עיניה הגדולות אמרו אהבה ואושר-
אושר בגללי.  אהבה אלי.
היא כבר הגיעה אלי, עוד שנייה ותהיה בחיקי לנצח.
אצבעותיה הזעירות לפתו את אחת מאצבעותיי הארוכות.  
הטבעת מתהדקת.

התעוררתי.
התעוררתי בחדרי הסגול.  אלוהים.
איפה אתה?
הוא מעולם לא נעלם.
שלום.
אני לא רואה אותך אבל אתה שם.
ריח קטורת, אבל לא מהסוג שגורם לכאב ראש.
האלוהים בא בדמות...
אלוהים,
לא התכוונתי.
ערפל כיסה את החדר.  
סמיך עד כדי כך שלא ראיתי אפילו את הסדינים שלי.
ידעתי שהם סגולים בהירים.
פעם דיברתי עם חברה על העובדה (חלק ודאי יאמרו שאין היא זאת)
שהוא נהג להראות את עצמו בצורת אש, עשן ושיחים בוערים  והיום
הוא לא.
אתם לא מסתכלים.
מטבעות על הרצפה, קופסאות גפרורים, תינוקות של מלאכים, פתיתי
זהב.
ואלו רק הדברים שאני ראיתי.
אני לא דורשת הסברים
רק את האמת.
אני לא רוצה להתיימר, אני לא רוצה לחטוא.
'אלוהים נתן ואלוהים לקח- יהי שם אלוהים מבורך'
אני בתוכך
ואתה בתוכי.
'אנא סלח לי'
הערפל מכביד, עיני נעצמות.

התעוררתי.
לעזאזל.  בחדרי הכחול.  
כחול כהה, כמעט שחור.
חדר עגול, חלונות גבוהים, וילונות קטיפה המכסים את ליל
האינדיגו.
אף פעם לא הצלחתי לקבוע מה כהה יותר.
העצב בא בדמות ילד יפה ומכונף, בהיר עיניים, אוחז בכינור.
הילד התיישב לצדי.  ראשו מושפל.
עיניו אומרות צער רב מכדי לתארו במילים.
-"אתה רזה מדי" אמרתי לו.  "אתה שקט מדי."
הוא משך בכתפיו, מחייך את חיוכו העצוב.
-"אני יודע."
נוצה נשרה מכנפו השמאלית.
-"אתה עצוב מדי..."
לא יכולתי שלא לרחם עליו.
חיבקתי אותו.  
חיבקתי אותו כמו שרציתי לחבק את התינוקת חומת העיניים.
דמעותיו הרטיבו את שערי.
אחזתי בו עד שנרגע.
הוא נשא אלי את עיניו- הן עדיין היו מלאות עצב.
-"עכשיו, אתן לך משהו בתמורה"  הוא הרים את קשתו והחל לנגן
בכינור.
מנגינה עצובה.  זמר נוגה.
הוא סיים.
הנחתי את ידי על כתפו כדי לחבק אותו שוב.

התעוררתי.
'חלומות פז'.
כן.  התעוררתי בחדרי המוזהב.
החדר היה מואר באור-יקרות.
מנין בקע?
נשאתי את עיני למעלה-
אלפי מנורות קטנות תלויות מהתקרה- מחזה מרהיב.
כמו לראות כוכבים ביום הבהיר ביותר של הקיץ.
החכמה באה בדמות אישה- לבושה טוגה, עיניה בורקות, מנגנת
בקתרוס.
היא התיישבה על מיטת האפיריון- שסדיניה היו זהובים גם הם,
מעוררת בי יראת כבוד גדולה מאין כמוה, רק בעצם היותה.
-"אני..."  
-"אין צורך.  אני יודעת מי את." היא קטעה את נסיוני להציג את
עצמי.
לא הייתה מתנשאת, אלא מבינה.  
מבינה הכל.
"כן."  היא אמרה.   תליתי בה עיניים משתאות.
"אני אספר לך כל מה שאת רוצה לדעת."
חייכתי בהכרת תודה מהולה בענווה.
היא ניגנה לחן יפהפה ונוגע, הרגשתי כי היא פורטת על נימי
ליבי.
היא החלה לשיר:
"הלא כל תפילה
שנלחשת-
שומעים
וממה היא חוששת
ודאי אין יודעים
וזו את
המבקשת
את כל הרגעים
של אמת
ואת כל שביקשת
אעניק לך
כעת.
רק הקשיבי... "


התעוררתי.
חדרי האדום.  חם מדי. המאוורר שלי הכזיב, כרגיל.
החדר היה מזוות, מלא דלתות.  
מלצר צרפתי יצא מאחת הדלתות, מגשים עמוסי אוכל בידיו.
אחריו יצאו בשיירה עוד ועוד מלצרים.
האוכל נערם למולי.
דלת אחרת נפתחה-
שבע נשים ערומות, יפהפיות, נוטפות.
דלת שלישית, רביעית וחמישית- גברים.
אלו שהכרתי, אלו שעוד לא ואלו שלא אכיר לעולם.
כולם חלפו מולי- נוגעים בי, שורטים את אפי, מלטפים אותי
ובורחים.
צחוק.
'אני בגיהינום?'
לא.  היה נעים מדי להתמכר למקום הזה.
לא סבלתי.  התענגתי.
הם התקרבו אליי.  חיוכים מיניים, אצבעות מפתות וארוכות.
אישה אחת האכילה אותי גרגירים סגולים שלא ידעתי את פשרם.
השאר ליטפו אותי- לאט, מהר, לאט, מהר.
ריח נרקיסים חרוכים.
מגע ידיהם, ידיהן, דובדבנים וליצ'י.
גלי חום החלו לעבור בי- חום שהפעם היה פנימי.
הזעתי.
סדיני השני שלי היו רטובים לחלוטין.
חום.
נעים לי כל-כך...
הם אוהבים אותי.
עוד מעט...

התעוררתי.
זמן רב עבר עד שהבנתי היכן אני-
חדרי הירוק.
ירוק בהיר.
הקירות מצופים ברפידות רכות.  'אל תפגעי בעצמך'.
צחוק אכזר, מפחיד.
מיטתי הייתה קשה.
קלטתי שאין ביכולתי לזוז.
הקאתי.  הקיא התמזג בצבע הדוחה ששלט סביב.
קולות מדברים אלי. לא מובנים.
ז'אן דארק?  המרקיז דה-סאד? המינגווי? שייקספיר? קוביין?
איוב?
נפשות אחרות- רקובות.  
הרחתי אותן.  סירחון שלא מהעולם הזה-  ואולי כן-
אולי היה זה ריח הקיא.
השיגעון בא בדמות מקק נוטף זיעה, לבוש חלוק רופאים.
הוא אחז בידו מזרק.
'שלום, עלמה'.   הוא חייך חיוך מרושע.
מזרקו היה מלא בדם קרציות.
'הכל יהיה בסדר
וגם אם לא- אין זו אשמתי- את היא המטורפת בינינו.'
לא היה לי כוח להתנגד.
גם לא הייתה לי יכולת.
'אין דבר העומד בפני הרצון.'
הוא הזריק לי את הדם השחור, המבעבע.
הקרציות התפשטו בדמי במהירות,
ראשי נעשה כבד עלי,
ראייתי התערפלה...

התעוררתי.
חשבתי שהכל צריך היה להיגמר כבר- אבל לא.
התעוררתי בחדרי הלבן.
לבן יותר מכל מה שראיתי אי פעם.
צחור, טהור, נקי.
חדר מרובע, סגור.
אין דלתות, אין חלונות, אין-סוף.
המוות בא בדמות עלם יפה-תואר.
שערו הבהיר נופל ברכות על פניו.  
קומתו תמירה.
בגדיו הלבנים עוטפים באופן מושלם את גופו.
ועיניו- עיניו היפות אומרות... משהו שלא הצלחתי להגדירו, אך
ידעתי שהוא גורם לי לתחושה נפלאה...    
שלווה.
הוא לא אמר דבר, רק הושיט לי את ידו.
לרגע עברה מחשבה במוחי-
מחשבה אחת ויחידה, שהכילה מיליוני זכרונות.
נישקתי אותה לשלום.
האמנתי שהפעם זה סופי.
חייכתי אליו-  הוא חייך בחזרה.
אהבה ללא תנאי.
קמתי על רגליי, אחזתי בידו ויחד הלכנו.


ולא התעוררתי עוד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/10/03 0:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופליה קוביין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה