ורק בזמן האחרון אני מרגישה ממש מוזר,כאילו זה הסוף,כאילו אין
מחר.בנים באים בנים הולכים. חברות טובות נשארות איתי לנצח...
ובימים מוזרים אלה הבנתי כמה אני אוהבת את חברות שלי, כמה
רגעים מיוחדים חלקנו יחד, למרות כל המריבות והחיכוכים, אני
תמיד אוהב אותן.

אתמול הייה הנשף, בהתחלה אמרתי "יאאלה מי צריך את החרא הזה
בכלל, בטח סתם מסיבה של מוגבלים..." , אבל בכל זאת הלכתי, כדי
שאחר כך לא אצטער.
וכולם היו שם-עם בני זוג, ורק אני נתקעתי כמו גלגל שלישי, אבל
זה היה בסדר כי אהבתי את העגלה שסחבה אותי.
בכל אופן, קניתי שמלה אדומה כזאת עם מחשוף בחזה ובגב ושסע דיי
גדול וצבעתי את השיער באדום לוהט, השאלתי נעלי עקב מחברה
שיתאימו לשמלה ודפקתי פן.עליתי על העקרבים ויצאתי לעשן קצת,
לתפוס קצת רוגע לפני הנשף.

במסיבה היו הרבה שתויים,כמו אותו ילד חמוד שישב על ידי במתכונת
במתמטיקה וחייך כל דקה.והוא שכב שם,כולו הפוך, מלא בקיא מאלף
ועד תו עיניו עצומות ופיו פתוח.
רציתי לנשק אותו אבל ויתרתי.
גם מורן הייתה קצת כבדה וטרחה לשים עליי את רוב משקל גופה כל
הערב,היא הייתה שונה,היא רק נכנסה לסטלה מהמלודיות,אני רק
התפללתי לזה.
במקום סטלה קיבלתי כאב בטן ועייפות,פשוט רציתי הבייתה למיטה
שלי.
אלעד החזיר אותי ואני התפללתי שיהייה להם בהצלחה ,ועם כל הריח
של הסיגריות,השתייה והבושם ועם רגליים מטונפות מרחבת הריקודים
נזרקתי על המיטה...
אחחחחח...
זה היה כל כך כיף,להרגיש את המזרון בגבי.התחלתי לחפש אהבה
בתקרה,וחשבתי על בנים שאיכזבו אותי ואני אותם בעבר.
חשבתי על האישיות שלי ואם יש לי אחת בכלל,חשבתי על לסנן
חברות,חשבתי על צבא ועל הרחק מהבית,חשבתי על חורף ואופנועים
יפים ועל ג'קוזי חם ורק חשבתי וחשבתי עד שנרדמתי.
ונכון שאת רוב המחשבות אין לי...אבל ברוך השם אני מרוצה.
ואם יש דרך להיות מרוצים,זה להגיד תודה ולהסתפק במה שיש.
פשוט במה שיש...