תמיד זה היה מוזר, זה התחיל מוזר, נמשך מוזר, ונגמר מוזר,
במילה אחת...מוזר!
ביום שלישי אחד, רגיל ושגרתי ישבתי מול המחשב ודיברתי עם
חברים, פתאום קיבלתי הודעת אישור של מישהו שרוצה להיכנס לרשימה
שלי.
אישרתי אותו והתחלנו לדבר, הוא היה מקסים, כבר מהשיחה הראשונה
הרגשתי אחרת מאשר אני מדברת עם סתם ידיד, הרגשתי שהוא מבין
אותי, יכול לעזור לי כמו שאף אחד אחר לא יכול לעזור.
לכן, סמכתי עליו כ"כ כשסיפרתי לו שיש לי צרות עם החבר הקודם,
כמו גדול הוא עזר לי,עזרה שלעולם לא אשכח.
דיברנו והכרנו יותר טוב, חברות שהכירו אותו שנים אמרו לי
שבחיים הוא לא התייחס לאף אחד כמו שהוא מתייחס אלי, הרגשתי
מיוחדת רציתי שהוא יתייחס אלי עוד יותר טוב, רציתי שהוא יהיה
שלי, שלי ורק שלי.
חשבתי על זה הרבה, אחרי שבוע של היסוסים החלטתי לעשות את הצעד
הראשון, לא הייתי בטוחה שאני רוצה אותו, רציתי לנסות אבל הכי,
רציתי חבר והוא היה שם.
כתבתי לו מכתב, כתבתי לו שאני רוצה אותו כתבתי לו שהגעתי למצב
שאני רוצה יותר מסתם ידידות.
הוא קרא את המכתב ולא ידע מה לענות לי, הוא רצה אותי, ראו לו
את זה בעיניים אבל הוא פחד, פחד מזה שאני אפגע בסופו של
דבר...לא הבנתי מה הוא רוצה והייתי בדיכאון בגללו.
אחרי יומיים הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא, הרגשתי שאני
מתעלפת הוא בא אלי ואמר לי שהוא רוצה שנהיה ביחד, כמובן ששמחתי
וגם ביום אחרי שזה שהתנשקנו בפעם הראשונה הייתי הכי מאושרת
בעולם.
אבל אח"כ יום יום של סבל, יום יום של אדישות כלפי כל פעם מחדש
לבוא לבצפר ולא לקבל שום יחס מועדף ממנו.
היו ימים שלמים שהיתי יושבת ובוכה בגללו, ימים שלמים של סבל.
למה הוא לא מתקשר הייתי שואלת את עצמי? למה הוא לא מתייחס אלי
בכלל?
השאלות האלו הדהדו במוחי יותר ממה שהן היו אמורות.
הוא אף פעם לא זכר מה אני אומרת לו, זה כאב וימשיך לכאוב.
בכל פעם שאמרתי לו משהו על זה הוא כעס ואמר שזה לא אשמתו שככה
הוא וזה לא קל להשתנות.
לא רציתי שהוא ישתנה, אהבתי אותו כמו שהוא אבל רציתי קצת יותר
יחס ממנו, רציתי שיזכור את מה שאני אומרת לו ורציתי שהוא יראה
לי שהוא אוהב אותי אבל הוא לא הראה, הוא המשיך בשלו.
בכל פעם מחדש הוא היה מעלה את השאלה על מהות היחסים בנינו, בכל
פעם מחדש הוא היה תוקע לי סכין בלב ואומר לי שזה לא רציני ואני
כמו טיפשה הנהנתי להסכמה לא גיליתי לו מה אני חושבת באמת כי
פחדתי לאבד אותו.
ככה עברו שבוע, שבועיים, שלושה והוא לא הרגיש שהוא לא בסדר,
הוא המשיך לפגוע בי ולא לראות, הוא המשיך להיות אדיש למרות
התחנונים שלי שלא יהיה ככה ושישקיע בי קצת.
ביום שחגגנו חודש בהוא היה אצלי, הוא הבטיח לי שהוא יעזור לי
לאהוב את עצמי, חשבתי שמשהו הולך להשתנות בגישה שלו.
אחרי היום הזה לא קיבלתי אפילו נשיקה על הלחי בבית הספר, ידעתי
שזה הולך להיגמר אבל לא רציתי שזה יקרה.
ביום שישי בערב נפרדנו, הוא נאם לי נאום על זה שאנחנו מתאימים
יותר להיות ידידים ובלה בלה בלה, הבנתי אותו באמת שהבנתי וגם
הסכמתי עם זה ידעתי שזה לא יכול היה להימשך אבל שוב פחדתי לאבד
אותו ולכן לא עשיתי כלום.
באותו לילה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, לא יכולתי לישון, חשבתי
רק כמה שאני מכוערת ומטומטמת ואם הייתי קצת יותר טובה אולי זה
היה הולך.
ולחשוב ששלושה ימים לפני הוא הבטיח לעזור לי לאהוב את עצמי.
שבוע קשה עבר עלי אבל יצאתי מזה הבנתי שהוא לא היה מספיק בוגר
בשביל מה שרציתי.
כשאמרתי לו את זה הוא התעצבן.
"קפצי לי!
זה ממש לא קשור!
אני יכול לנתח את האופי שלי בצורה הרבה יותר טובה ממך!
ואני יודע מה הסיבות שמביאות אותי לעשות דברים!
אל תביאי אותה במכות מתחת לחגורה ללא ביסוס עובדתי
אני קורא את עצמי יותר טוב ממה שאת חושבת!!!!!
זה שקשה לפעול בהתאם זה משהו אחר!!
רק אנשים שמכירים אותי מספיק זמן ומקרוב יודעים פחות או יותר
מה אני!
עם כל הכבוד - את לא הספקת להכיר אפילו עשירית ממני!"

שלושת המשפטים האלו חיסלו אותי, ישבתי מול המחשב ובכיתי, לא
רציתי לדבר איתו יותר, ולא יודעת אם אני ארצה לדבר איתו עוד.
אבל מה שבטוח הוא שהפעם הגבול בין האהבה לשנאה הוא דק...מאוד!