אימפרסיה על גלגול נשמות

פוצצתי את המוח שלך לתוך קליפת החדר.
הוא נוזל בהחלטיות מהכריות הקטיפתיות. איכס. אני מעלה שני
אגודלים ועוקר את העיניים כדי לא לראות. באצבעות מדממות אני
מלטף את השער הדליל, את הזיפים, את מבנה הלסת, מחפש נקודת
התחלה רפוייה ממנה אחתיל לפרק את השרשרת. מקלף באיטיות, קודם
הפנים ואז מטה אל החזה השעיר, הכרס, הישבן הלא פרופורציוני.
לאט ובזהירות, מקלף את עצמי מעלי. חתיכות עור ובשר נופלות
משוסעות על השטיח הירוק. גושים גושים של 'אני' מצטברים לערמה
של זוועה מפרפרת.
אני קל מידי מכדי להחזיק.
במהלך נפילתי לתוך חוסר קיום אני מרגיש פתאום את הכל מתחדש.
בחורים השחורים המדממים נדלקות לפתע זוג עיניים ירוקות. השלד
מגדל את שרירך החסונים, מצמיח את עורך הבהיר, את שערך השטני,
הגלי.

הידיים הטריות שלי מתכווצות ומתעוותות, כאילו מחפשות מה עלה
בגורל הרובה, בעוד מוחי, המרוח העל קליפתו של החדר, דן בינו
לבין עצמו באותה שאלה.