הייתי רוצה לפרוץ בבכי. ככה, באמצע הצפירה לכרוע ברך ולבכות.
ככה, כשכולם עומדים ושותקים. הייתי רוצה שכולם יבכו, שתהיה
חובה לבכות. שתהיה חובה להשבר כשנשמעת הצפירה. הייתי רוצה
להיות בפולין כשתמע הצפירה. לעמוד כך באמצע מאיידנק ולהרגיש.
הייתי רוצה שכולם ירגישו סביבי. שנרגיש כולנו יחד, כמו בפולין.
אני רוצה לחוש את הרגשות האלו, לא לחשוב עליהם. אני רוצה
שתעבור בי צמרמורת ויעלה בי טעם מר וצורך להקיא. שתחושת הגועל
תציף אותי ותשתק. אני רוצה לדעת את העצב והסבל לא לנחש אותם.
אני רוצה להתפרץ ולצעוק ולהלום בכל גופי. אני לא רוצה שישתקו.
שנשתוק. כבר שתקו.
אני רוצה שוב לצעוד עם הדגל ולמרר בבכי. לא רוצה להבין, לא
רוצה להשלים. אני לא רוצה לעכל את פולין, וקצת להסתכל מהצד.
אני רוצה לחיות את המסע. אני רוצה לפרוץ בבכי אבל אני עומדת
ושותקת. שואה.