"שלום."
"שלום."
האוטובוס הזה מגיע למרכז העיר?" שאלתי את הנהג.
"לא. תעלה על 9."
"תודה."
התיישבתי על המושב הפנוי בתחנה. מימיני הייתה אישה בת חמישים
בערך, ומשמאלי ישב איש שהחזיק תינוקת. או תינוק. מסביב הלכו
והתרבו האנשים. כל פעם שהציץ אוטובוס באופק כולם היו נעמדים על
שפת המדרכה ומחכים שיתקרב כדי לראות את המספר שלו. אחרי שהוא
התקרב חצי היו מתיישבים בחזרה מדוכדכים. זה כפר הפך להרגל.
קמים, יושבים, קמים, יושבים. אחרי בערך ארבעה אוטובוסים נשארו
מעט מאד אנשים בתחנה. האנשים שישבו לידי התחלפו כמה פעמים,
ועכשיו אני ליד מושב ריק ואישה עם ג'ינס וגופיה לבנה.
"שלום." אמרתי.
"שלום."
"אני רובי." אמרתי.
"רובי?"
"כן, למה?"
"זה לא שם כ"כ נפוץ, למעשה, זאת הפעם הראשונה שאני שומעת
אותו."
"כן אני יודע" אמרתי, והוספתי: "השם האמיתי שלי הוא זרובבל,
אבל אני לא ממש אוהב אותו, ואני יעריך את זה עם תקראי לי רובי
כמו כל החברים שלי."
"טוב." היא אמרה, "אני שלי."
"נעים להכיר" אמרתי בנימוס.
"העונג כולו שלי." היא ענתה בחיוך. חייכתי חזרה. שנינו שתקנו
קצת, ואז היא אמרה:
"אתה יודע איזה אוטובוס לוקח לתחנת הרכבת ת"א-חיפה?"
"לא, מצטער. תבדקי בשלט."
והיא בדקה.
"את נוסעת לחיפה?"
"לא, אני צריכה לפגוש שם את בת דודה שלי מצרפת, היא באה לבקר
ולא מכירה את השפה ואת האזור והכל."
"אה."
שוב היה קצת שקט.
"ולאן אתה?"
"מרכז העיר" עניתי, "אני צריך לקחת את השעון שלי מתיקון."
"זה במקרה ב'ביג-בן'?" היא התעניינה.
"לא, למה?"
"אה, פשוט אח שלי עובד ב'ביג-בן'."
"באמת? את חושבת שתוכלי לסדר לי שם פרוטקציה?"
"א..." שלי אמרה במבוכה.
"סתם, מה את פתאום מודאגת, רק צחקתי." אמרתי מיד לפני שאכנס
למצב לא נעים. שנינו חייכנו. הוצאתי מהתיק שלי בקבוק מים
ולקחתי שלוק.
"רוצה?" שאלתי והושטתי לה את הבקבוק.
"לא תודה."
במשך כמה זמן אף אחד לא אמר כלום, ואז נשמע רעש לא ברור.
"מה זה?" נבהלתי קצת.
"תרגע, הבטן שלי קצת מקרקרת, לא אכלתי כבר די הרבה זמן." שלי
צחקה. גם אני.
"יש לי כמה פירות, רוצה?" הצעתי.
"לא תודה, זה בסדר."
"את בטוחה?"
"כן, באמת." ואז שוב נשמע הקול.
"נו, קחי, בשבילי." לחצתי.
"לא." היא אמרה בחיוך.
"כן. אני מתעקש."
"לא."
"כן."
"לא."
"כן."
"לא"
"לא"
"יופי, אז לא."
"אוף, חשבתי שזה יעבוד עלייך. זה עובד על האחיין שלי." אמרתי
ושנינו צחקנו. הצחוק נקטע ע"י הבטן המקרקרת שוב.
"זהו, נמאס לי, עכשיו את לוקחת אפרסק ואוכלת!" אמרתי, "הרעש
הזה מטריף!" ושוב צחקנו.
"בסדר, בסדר, אבל רק בשבילך."
הוצאתי מהתיק קופסה בינונית עם אפרסק, שזיף, ובערך שישה שסקים
קטנים. שניים נמחצו קצת.
אכלנו בשקט, אני את השזיף והיא את האפרסק. היא גערה בי כשזרקתי
את הגרעין לכביש, אז אמרתי "טוב, בפעם הבאה אני לא אעשה את
זה."
"נכון, אתה תזרוק לפח כמו ילד גדול..." היא דברה כמו שמדברים
לילד בן חמש. זה קצת עיצבן אותי, להגיד ת'אמת.
"לא נכון, אני לא אזרוק לפח," עצרתי, וראיתי את ההבעה
המתפלאת-כועסת של שלי, ואז המשכתי, "יש לי רעיון יותר טוב, את
השסקים נאכל מהר ואז נוכל לשחק בגרעינים שלהם כמו באג'ואים."
"במה?"
"אג'ואים. את לא יודעת מה זה?"
"לא ממש, אבל אם תסביר לי אני אדע."
"את תל אביבית במקרה?" שאלתי.
"מה זה קשור?"
"זה קשור."
"טוב, אז כן, למען האמת."
"אה, זה מסביר את זה. את יודעת מה זה גוגואים?"
"בטח, הגרעינים של המשמשים." שלי הפגינה את ידיעותיה.
"אז בירושלמית זה גוגואים." הסברתי.
"אה."
"אז רוצה שסק?" הצעתי.
היא לא אמרה כלום. רק חייכה ולקחה שסק.

בערך אחרי שסק אחד הופיע אוטובוס באופק, ושלי קמה להסתכל.
כשצחקתי היא הסתובבה והיה לה מבט קצת מעוצבן כשהיא שאלה "מה".
אמרתי לה שזה מצחיק אותי שהאנשים קמים כל פעם לראות את
האוטובוס ובסוף הרוב מתיישבים בחזרה. שוב היא רק חייכה, בלי
מילים, אבל נשארה לעמוד עד שהאוטובוס התקרב. היא התיישבה שוב
באכזבה ואמרה "26."
"לא נורא." ניחמתי אותה. "הנה, קחי, זה יעודד אותך." אמרתי
והושטתי לה שסק.
כשגמרנו לאכול את כל השסקים שאלתי אם היא רוצה לשחק, אבל לא
הייתי צריך תשובה (לא שהיא נתנה...), החיוך שלה נתן לי אישור.
התחלנו לשחק על המדרכה ליד התחנה. לא היה אכפת לנו מהתגובות
והמבטים של העוברים ושבים, וצחקנו כמו ילדים קטנים, בעיקר על
זה שאנחנו כמו ילדים קטנים, אבל נהנו.  אחרי כמה דקות של משחק
וצחוקים הופיע אוטובוס. הפעם שלי לא קמה, כי אף אחד מאיתנו לא
שם לב אליו עד שהוא היה ממש קרוב. שלי ראתה שזה לא המספר
שחיכתה לו, אבל היא כנראה נורא מיהרה ושאלה את הנהג אם במקרה
הוא מגיע לתחנת הרכבת. אספתי את הגרעינים של השסק והתיישבתי
בתחנה. שלי יצאה מהאוטובוס, אבל הפעם היא לא נראתה מאוכזבת.
"אני חייבת ללכת עכשיו, יש לך ניצחון טכני." היא אמרה לי
ושנינו צחקנו. אח"כ היא עלתה חזרה לאוטובוס.
"רגע!" קראתי לה. והיא הציצה החוצה. רציתי לשאול אם נתראה שוב,
ומתי, ואיפה בדיוק בתל אביב היא גרה, שלפחות נוכל להתכתב, אבל
כל מה שיצא לי היה "בי".

ציפיתי שתהיה שתיקה ארוכה, ומבט עמוק לתוך העיניים, אבל לא
היה, כי קול עבה ועצבני נשמע מהאוטובוס: "גברת, את עולה או
לא!?" שלי עלתה ונופפה לי דרך החלון עד שהאוטובוס התרחק.
הסתובבתי וחזרתי למושב שלי בתחנה. "האוטובוס צריך להגיע
מתישהו..."