כשנולדתי, משפחתי הפולנייה החליטה פה אחד כי אני בתור בן גאה
למשפחת זרמן אהיה עורך דין. וכך כעבור מספר שנים עברתי את
המבחן האחרון וקיבלתי את התעודה המיוחלת. החיים היו קלים.
תביעה פה תביעה שם, כסף בתחילת החודש וכוס תה עם אמא פעם
בשבועיים. וכך יום אחר יום התנהלו חיי המשעממים (להחריד) ללא
שום נקודת מפנה מעניינת.

הכל התחיל בדרכי לפגישה עסקית עם אחד שתבע שוטרי מג"ב על כך
שנישאר חיי מפיגוע ירי בשומרון. בעוד אני מהלך, ניגש  אלי ברנש
כדי שאעזור לו להשיג סכום כסף מסוים שהיה חייב למישהו. כיוון
שאני בן אדם רחמן הסכמתי לעזור לאותו המסכן ללא כסף. כעבור
שבוע בלבד זכה אותו האיש במאה אלף שקל כשתבע את חברת הסיגריות
על דליקת מוצריהם. חצי מהסכום הוא נתן לי כפרס על עבודתי. מאז
הבנתי כי אני יכול להרוויח מיליונים אם רק אשכיל לנצל את
כישורי... אז הפכתי להיות איש מכירות. מסתבר שההסבה לאיש
מכירות הגיעה בזמן כי כעבור חודש הפסיד אותו  הברנש במשפט (שבו
כמובן לא הייתי נוכח) חצי מיליון שקל לחברת הסיגריות על "הצתה
בזדון", ועד היום הוא יושב בכלא מרצה את עונשו ואני?! אני
עדיין נהנה מהכסף.

בתור סוכן מכירות, הייתי מהלך בין בית לבית עם מבחר מכשירים
ומכונות, משכנע את בעלי הבית לבזבז את כספם. כיוון שהייתי
מוצלח מאוד מכרתי את מרבית המוצרים שקניתי. כעבור שבוע ימי
מכירות תפח ארנקי עד בלי היכר. לא היה מישהו ברחוב ארלוזורוב
אשר לא רכש איזה מסרק  או פקק אמבטייה חשמלי ( אל תשאלו אותי
למה צריך את זה).  הייתי משכנע אנשים לקנות הכל. הייתי אמן
בשכנוע! אנשים רדפו אחרי כדי להשיג איזה מרכך מהפכני, מכרתי
הכל! שמן מטוסים, בובות עץ, פחי אשפה, מרצפות כל מה שעלה בידי
להשיג. הייתי מאושר מכח השליטה באנשים, הכל היה כל כך טוב!!!
עד ש...

יום אחד, הלכתי עם מזוודתי  לאורך רחוב שינקין. אותו יום היה
יום מוצלח ביותר. מזוודתי  נותרה כמעט ריקה פרט לקופסת טונה
יבשה ופקק אמבטייה. הירהרתי האם יש עוד טעם לנסות למכור את מה
שנותר או שמא עלי לחזור לביתי. בעודי מהרהר הבחנתי לפתע בבית
מספר 43. "בבית זה מעולם לא הייתי!" אמרתי לעצמי, ורגלי הוליכו
אותי אל מפתן הדירה. על הדירה היה שלט רופף במקצת: " כאן גרה
גברת קירשנבאום". שלוש דפיקות על הדלת... והנה נשמעים צעדים
כבדים, עמומים מפנים הדירה. אני מסתדר במקום, מוכן להציג את
סחורתי. אישה זקנה פותחת את הדלת. לפני שהספקתי להציג את עצמי
גברת קירשנבאום הציגה את עצמה. " שלום ", אמרה, "קוראים לי
קירשנבאום ". לשמע קולה המוזר שהזכיר במקצת את קולה הכועס של
מורתי ,יהי זכרה ברוך, נרתעתי אחורה. "קוראים לי..." לרגע
שכחתי את שמי, דבר אשר מעולם לא קרה קודם לכן! " אאהה...
זרמן!" אמרתי. "אוהה.. זרמן", אמרה, "בוא שב תשתה כוס קפה..."
"לא תודה!" אמרתי בנימוס, אך למראה האישה הבודדה ניכמרו רחמיי
והתישבתי על הכיסא. "געפילטע?!" היא שאלה מצידו השני של המטבח.
"מה זאת אומרת 'געפילטע'?!", חשבתי לעצמי, "ועוד באמצע היום?!"
הרהרתי בכעס. "אך בעצם מדוע לא?! מדוע שלא אזכה לארוחה חמה אחת
ביום?! הרי אני עובד קשה... כן!" אמרתי בקול, מרגיש בבית. גברת
קירשנבאום הגיחה מהמטבח עם כוס תה גדולה וקציצת געפילטע מונחת
על צלוחית מחרסינה. "חמישים שקלים", היא אמרה ברוגע. "חמישים
שקלים?!" סערו הרוחות בקירבי. "הרי בכלל לא רציתי געפילטע!"
הרהרתי. " רגע, מדוע לא?... בעצם... הרי ארוחה חמה עולה כסף!"
וכך הוצאתי שטר של חמישים שקלים מכיסי והנחתי לאישה הזקנה. "נו
אז איך אמא?", היא שאלה בהיתענינות. "בסדר גמור", עניתי בין
לגימה ללגימה. "אוה! יש לי משהו מצוין בשביל אמא שלך!" , אמרה
האישה בביטחון, ורצה לחדרה. "לא תודה!" אמרתי, אך היא כבר חזרה
מחויכת. שני ברווזי פלסטיק ירקרקים היו בידה. "ברווזי
פלסטיק?!" שאלתי בתימהון אולי קצת בצחוק. "אלה ברווזים
מיוחדים!" אמרה האישה, "הם מיוצרים בסין!" אמרה באושר. כל
בן-אדם משכיל מבין כי היום כל דבר מיוצר בסין! קל וחומר ברווזי
פלסטיק, אך משום מה הרגשתי התענינות קטנה בברווזים הקטנים האלו
אחרי הכל הם אכן קצת חמודים. " הם מצפצפים?" שאלתי ברצינות.
"כן", ענתה והדגימה. "טוב.." חשבתי, "ברווזי פלסטיק מצפצפים...
זה כבר טוב יותר!" וחטפתי את הברווזים מידה. "מאה ושלושים
שקלים" אמרה באדישות כמקודם. הפעם הוצאתי מארנקי שנעשה קל יותר
ויותר, מאה ושלושים שקלים בלי להסס. פתאום ניזכרתי במטרה שלשמה
באתי והרמתי את המזוודה. "נוח לך עם המזוודה הזאת?" שאלה. "כן"
השבתי בלי להסס. "זה פשוט ניראה כל כך כבד ומסורבל" השיבה
האישה באדישות. את האמת?! המזוודה באמת הייתה מסורבלת במקצת
וכובדה הפריע לי כבר הרבה זמן. "מדוע את שואלת?" שאלתי
בסקרנות. "קניתי תיק קש נוח מאוד אך אינני מסתובבת הרבה כפי
שאתה רואה, וחשבתי שאולי תרצה להחליף את מזוודתך עם תיק הקש
הנוח..." היא השיבה בחמימות ורצה להביא את תיק הקש. תיק הקש
היה בהחלט נוח אך קטן ממה שציפיתי, בעצם מדוע לא?! הרי יש לי
רק פקק אמבטייה וחבילת טונה. "בסדר גמור!" השבתי ולקחתי את תיק
הקש מידה מוציא את ארנקי שוב. "מאה שקלים חדשים" , אמרה.
"חמישים שקלים", ניסיתי להתמקח. "לא",אמרה באדישות ושלחה ידה
להשיג את תיקי. "טוב אקח זאת בעבור מאה שקלים", אמרתי ולקחתי
את תיק הקש במהירות מהישג ידה. "טוב אני צריך ללכת", אמרתי
וקמתי מהכיסא אוחז בתיקי החדש והנוח. "היה לך טוב כאן?" שאלה
בתמימות. "בטח!" אמרתי ממהר לצאת. "יפה", אמרה, "מאה שקל".
"מאה שקל?!" צעקתי נרגז. "טוב בעצם מגיע לה! לא בכל יום אני
זוכה לאירוח שכזה!" חשבתי בליבי ומיד הוצאתי את שטר המאה
האחרון מארנקי המרושש וברחתי משם בבושת פנים.