ד"ר רובין היה איש חם מזג, אך מעולם לא כעס, אולי מפני שלא
יכול היה. כאשר עוד היה ברוסיה, בחזית, התבלט בכישרונותיו
והועלה בדרגות. לקראת סיום המלחמה נפלט כדור מנשקו של אחד
מפקודיו. פגיעה ישירה במוחו שיתקה את שרירי פניו. העובדה שנפצע
מפליטת כדור כה טיפשית הרגיזה אותו. את מרבית זמנו העביר
בקריאת ספרים. יום יום לפני שהלך לישון היה מסתכל בראי. החיוך
הטיפשי שהיה מרוח על פרצופו כאילו גיחך בפניו.

בתחילה ניסה לשמור על סדר יומו הרגיל, אך עם הזמן התברר לו כי
אינו יכול לעשות זאת. את הכסף הרב שקיבל כתגמול לפציעתו היה
מבזבז על משקאות חריפים וסיגרים. מה שמח כאשר בוקר אחד קם
וגילה כי יכול הוא להזיז את אזנו השמאלית, "לא הכל אבוד!" הרהר
בליבו, אך כעבור מספר ימים חזר בו. דירתו נפרצה מספר פעמים וכל
כספו נגנב. כל יום ניגש היה לטלפון בתקווה לדבר עם קרוביו אך
הם כבר מזמן ניתקו איתו את הקשר. קו הטלפון בביתו נותק גם הוא
כעבור מספר שבועות. את הכסף שנותר החליט להשקיע בשכירת דירה
חדשה אך גם רעיון זה התגלה כמוטעה. המכתבים היחידים שקיבל
בדואר (כניראה ממס ההכנסה) נשלחו לדירתו הקודמת.

כעבור חודש של סבל ובדידות הועף ד"ר רובין מדירתו והחל לקבץ
נדבות. למראה פניו הצוחקים נמנעו אנשים מלתת לו, ולו רק שקל
אחד. את לחמו היה גונב מחתולי רחוב רעבתנים. יום אחר יום חיכה
ספק ציפה למותו שיגיע. מחלת הכלבת תקפה אותו ושיתקה את פלג
גופו התחתון. ידיו התמלאו שלפוחיות כתוצאה מהמגע הרב עם
האספלט. מדי ערב רעד גופו מהקור הרב אשר שרר באיזור.

כעבור שנה נראה היה כי עומד הוא למות, אך המוות בושש לבוא.
בלילות נראה היה כגופה... מחייכת. עוברים ושבים נימנעו מללכת
לידו. הורים הסיתו את פרצוף ילדיהם ממנו. מצבו הורע עם הזמן.

לילה אחד התעורר ד"ר רובין כשעל פרצופו (המצחיק) נייר עיתון
ישן. "קבוצת תמיכה לפצועי מלחמה, רחובנסקי 34 ".

"תמיד ידעתי שהם ינצחו ", אמר וזחל.