היא אומרת לי שלא ככה דברים צריכים להיות. שכל העניין הזה של
יותר מדי סמים ופחות מדי אחריות זו לא דרך עולם.
היא מסבירה לי שחייבים אחריות, חייבים מסגרת, היא אומרת שאם
הכל יהיה כל כך משוחרר אז לא יהיו לי גבולות ואת, היא מסבירה
לי את חייבת גבולות.

אני מספרת לה שאבא הרביץ לי פעם שהייתי קטנה, ואז מתקנת את
עצמי מסבירה לה שהשתגעתי קצת והוא הלביש לי איזו כאפה על
הפנים, היא נראית מזועזעת, כאילו סיפרתי לה על איזה אלימות קשה
ובלתי פוסקת במשפחה שמשאירה אותי עם סימנים כחולים שאני צריכה
להסתיר ומאלצים אותי להתחבק בזהירות.

אני אומרת לה שפעם כולם קראו לי מכוערת. אז אחר כך היה לי קשה.
היה לי קשה עם כל העניין שפתאום אנשים מסתכלים עליי. שפתאום
רוצים אותי. נראה לי חדש ובלתי אכיל כל הסיפור.
היא מביטה בי במבט כואב, מרחמת עלי, שואלת אותי איך אני מצליחה
להתמודד עם היומיום הכל כך קשה הזה. כאילו שהייתי עיוורת
ופתאום אני רואה. אני מנסה להחזיר את הדברים לפרופורציות אבל
היא מתעקשת לנסות לזעזע, בעיקר את עצמה.

אני מספרת לה על מה שההוא עשה לי. שהוא לקח ממני בפעם הראשונה
את הדבר החשוב הזה. הבתולים. אני מסבירה לה שעכשיו זה בסדר.
אני כבר לא כועסת וכבר לא פגועה. היה לי קשה. הסתגרתי. אבל
עכשיו אני מחייכת וממשיכה לחפש את אהבת חיי.
היא טוענת שאני בורחת. שאני לא מתמודדת וגם לא יודעת איך אם
הייתי רוצה. היא אומרת שמרוב הכאב שחוויתי אני כבר לא מרגישה
אותו ואני יושבת שם ומנסה להבין על מה לעזאזל היא מדברת.

כשאני מגיעה לפטריות שלקחתי ונגמרו בבית חולים נדמה כאילו
החלפנו תפקידים והיא פתאום נורא נזקקת לעזרה.
היא לא יודעת מה לומר, היא לא מצליחה להישר לי מבט אחד
לעיניים, במקום זה היא מחפשת איזו נקודה בקיר שהיא תוכל להאחז
בה.
אני מרגיעה אותה. אני אומרת לה שעד הלילה הכל היה נראה כסטלה
מצויינת.
אבל היא רק מדברת שוב על התלות שלי, על הצורך הבלתי פוסק שלי
בתשומת לב ועל המאמצים הפתטיים שלי להשיג אותה.
ג'יבריש היא מדברת אליי. ג'יבריש טהורה.

אני מביטה על המטפחות המעצבנות האלה שתקועות להם חצי בתוך
הקופסה וחצי מציצות החוצה, צועקות לי 'תוציאי אותי כבר. תבכי!'
אבל אין לי על מה לבכות ואין לי צורך. לא עכשיו. לא כאן. לא
כשאת בחדר.
אני שונאת את החדר ושונאת את המטפחות ושונאת שלא מבינים את
הסיפורים שלי.
אני יודעת לתאר דברים טוב ואם הדברים היו גרועים יותר ממה שאני
מספרת, הייתי מוסיפה את כל הפרטים הנחוצים ומקצינה את הסיפור
בדיוק במידה הנכונה עד למצב שכל הנוכחים בחדר היו בוכים מלבדי.
הייתי יכולה.

היא מביטה בשעון ואומרת לי שהזמן עבר. אני אומרת לה שזה לא
מסתדר. אני פורשת בפניה בעדינות את העובדות השטחיות.
את מורידה מערכי.
אני מנסה שהיא תבין שכל העניין הזה של 'ככה זה לא צריך להיות'
זה לא אני. אני לא בראש של סדרי עולם. אף פעם לא הייתי וכשאהיה
היא וכל אחר שיהיה מעוניין מתבקש להכין את המצבה שלי
"חיה עד כמה שאפשר. וכשלא התאפשר עוד-מתה". בלי שנים. בלי
פרטים מיותרים. רק עובדות. כמו שאני אוהבת.

גבולות היא אומרת לי.
שניה אחרי אני משאירה לה שלוש מאות שקל על השולחן והולכת.
שבוע הבא אותו מקום אותה שעה.

סדרי עולם.