הסיפור הנ"ל מתאר את חוויותיו של הכותב ביום הראשון שלו בבית
הספר התיכון.
השמות והארועים המוזכרים הם רק ע"פ זכרונו של הכותב ויכול
להיות שהם בכלל לא קרו.
הרבה פרטים מן אותו היום יושמטו, מפאת חוסר זיכרון מדוייק למה
שקרה ביום זה.

הכל התחיל ביום ההוא, הראשון לתשיעי אלף תשע מאות תשעים ותשע.
היום שבו כל בית הספר ההתיישבותי-אזורי צפית, הממוקם בקיבוץ
כפר מנחם, יוודע לאדם קטן ונחמד ששמו עידו נוימן.

קמתי באותו בוקר, בשעה 6 וחצי, השעה הקבועה שבה קמתי לבית הספר
במשך כל שנותיי הלימודיות, ביצעתי את כל תרגילי הבוקר הידועים,
פיהוקים, קימה מעייפת, הברשת שיניים, שתיית שוקו של בוקר,
קריאת העיתון של כולם וכמובן, התקרבות מסוכנת ביותר לאיחור
ההסעה.
יצאתי מהבית, והאוטובוס כבר היה בתחנה, אז במלוא המהירות
האפשרית, דידיתי לעברו, על מנת שלא יברח. למזלי, כרמיאל הנהג
ראה אותי מתקרב, ולא נסע.
האוטובוס נסע ברחבי המושב שלי, הגיע למושב השכן ועצר ליד בית
הספר היסודי, שבו רק לפני חודשיים הייתי תלמיד מן המניין.
חיכית עד ששאר התלמדים משכבתי ומשכבות גבוהות יותר יעלו גם הם
אל האוטובוס, על מנת שזה יתחיל לנסוע.
יש לציין, שהאוטובוס של מועצה אזורית גדרות, הוא אוטובוס מיוחד
במינו, הוא מחולק לשני חלקים שאינם שווים בגודלם בכלל. החלק
הראשון, הוא מרבית האוטבוס, עד לספסל השלישי או הרביעי לפני
הסוף (מה שאני וחבריי לספסל האחורי היינו נוהגים לקרוא לו
"הגבול"), עמוס בכ40 נערים ונערות גדרותניקים, שאין הם אהובים
עליי במיוחד, משום שהם לא כ"כ נחמדים, לא כ"כ חמודים ובמחשבה
אחורה, גם לא כ"כ יפים כמו שהם חושבים (ומכאן הכינוי
"גדרותניקים", שם שייזכר לדראון עולם, ככינוי לאנשים
סנובים-מתלהבים, שאני אישית, לא אוהב בכלל).
החלק השני של האוטובוס כלל קבוצה מצומצמת ביותר של חברה שהם
אינם בשיא פופולריותם החברתית, אך דבר זה כלל לא הזיז להם את
הקצה של הז..., הציפורן.
יש להגיד שאני בינהם. פעם הדבר קצת הפריע לי, אך במהלך השנים,
גם ביסודי (שבו למדתי להכיר את יופיים האמיתי של הגדרותניקים
המצויינים לעיל) וגם בתיכון, הבנתי שגם לי הדבר לא מזיז כלל.
בחזרה לסיפור.
באוטובוס ישבתי ליד חברי הטוב ביותר לימים (לאחר כחצי שנה
הייתה ביננו מריבה נוראית, ומאז לא דיברתי איתו, כבר כמעט ארבע
שנים), רועי.
נסענו את הדרך אל בית הספר האזורי התיישבותי צפית ואני התרגשתי
מאוד, מכיוון שלא הכרתי אנשים מבית ספר זה, פרט לאלה שגרים
בגדרות.

הגענו לבית הספר. ירדתי מן ההסעה ומיהרתי (בגלל שההסעות שלנו
הגיעו באופן קבוע, במשך 4 שנים רצופות, אחרונות אל בית הספר,
ותמיד הייתי מאחר לכיתה) אל בית הכיתות מס' 1, שבו שכנה כיתתי
ט'5, שבעתיד ייקרא שמה הנצחי "כיתת עופר".
נכנסתי אל הכיתה, תפסתי את מקומי בין מעגל התלמידים, הבטתי
סביבי בכדי לראות עם מי אני לומד, ראיתי את רועי שגם ישב בכיתה
והדבר שימח אותי מאוד.
ברגע שהתחלתי לבחון את הפרצופים של הנערים/ות שיושבים בכיתה,
מיד התחילו כל מיני תאוריות ומחשבות מוזרות לצוץ בראשי, על מי
הם התלמידים, מה "מעמדם" החברתי ועם מי לפי דעתי אוכל להתחבר.
אפשר להגיד, שרוב התאוריות שלי הופרכו במשך הזמן, משום שחברתי
לאנשים שחשבתי שאני לא אוהב ולא אהבתי אנשים שחשבתי בתחילה
שאתחבר איתם. (הדוגמא הטובה ביותר לכך, היא חברי הטוב ביותר
עכשיו, רון, שבתחילה חשבתי שהוא מעין "מלך הכיתה" ושהוא חבר של
הילדה היפה ביותר בכיתתנו, לירון, מה שהדברר כלא ממש נכון, אבל
גיליתי שרון הוא אחלה בנאדם, למרות הפרעה היפראקטיבית קלה שיש
לו).

המחנך החדש שלי, עמי (שהוא איש ענק ואני מעריץ אותו), התחיל
בשיחת הכרות עם התלמידים, כל אחד אמר את שמו, את מקום מגוריו,
ואת התחביב שלו, או משהו כזה..., אני אמרתי את שמי המלא, את
המושב שבו אני גר ואת זה שאני אוהד שרוף של הפועל ירושלים
בכדורסל (באותה תקופה, לא ידעתי בכלל מה זה לה מינור, אך לאחר
מכן, הגיטרה שלי הפכה להיות התחביב העיקרי).
הוא גם הציג את התלמידים החדשים, שבינהם הייתי גם אני (ביחס
לשאר הכיתות, הכיתה שלי קיבלה הכי פחות תלמידים חדשים ורובם גם
עזבו לבתי ספר אחרים שנה לאחר מכן, אז הפכתי בין יום לתלמיד מן
המניין, בערך) ונתן לכל אחד מאיתנו לספר קצת על עצמו.
פתאום, כמו משום מקום, צץ לו עכבר קטן מן הארון שבצד הכיתה,
וכל הבנות החלו לצרוח, לדעתי העכבר היה חמוד, אך מן הצרחות
הרמות של בנות כיתתי החדשה הוא זינק לו אל הארון ויותר לא
ראינו אותו כל השנה. חבל דווקא, הוא נראה עכבר נחמד, יכול
להיות שהוא רק רצה לברך אותנו לשנה החדשה...
לאחר שהכרתי את כל התלמידים לפי שמות (לא שזכרתי בתחילה, אבל
מילא), יצאתי החוצה, אל בית הכיתות עצמו, בכדי להכיר שם
תלמידים מכיתות אחרות.

כשהסתובבתי במסדרון, ניגשה אליי בחורה נחמדה ויפה בשם תמי
(שבהתחלה חשבתי שהיא גם מהשכבה, אך זה התברר כלא נכון) והציגה
את עצמה כמדריכת הפנימייה של השכבה שלי.
היא סיפרה לי על הפנימייה ועל הפעילויות שיש בה ואני מיד
התחלתי לחשוב שזה המקום שבו אני רוצה להיות (בכיתה ט', לא
הצטרפתי לפנימייה בגלל בעיות "רפואיות", אך מכיתה י' והלאה,
הפנימייה נהפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי).
עכשיו אני מתגעגע לשם נורא.

נפרדתי מתמי, אמרתי לה שאני אחשוב על ההצטרפות לפנימייה
והמשכתי בסיור.
זיהיתי מספר אנשים שלמדו איתי ביסודי ועברו לבתי ספר אחרים,
דיברתי איתם והתעדכנו בכל מיני דברים חדשים וישנים. בנוסף, הם
גם סיפקו לי רכילויות מעניינות של השכבה, מי מגניב, מי לא,
וכיוצא בזה.
זה היה מאוד נחמד, במיוחד שלא ראיתי אותם בכלל מכיתה ז' בערך.
לאחר שנפרדתי מחבריי הישנים, התיישבתי לי על ספסל שמוקם מחוץ
לכיתה שלי.
אז ראיתי אותה.
הבחורה (לא יודע אם כך אומרים למישהי שנמצאת כרגע בכיתה ט',
אבל לא משנה) שיהיה לי "קראש" עליה מאותו היום ועד לאמצע כיתה
י"א, ביום שבו החלטתי שאין לי כוח לשטויות של המוח והלב שלי
ופשוט החלטתי להתעלם מהם כליל, ולהתעלם גם ממנה (לא שדיברתי
איתה כ"כ הרבה)
היה לה שער שטני עד לכתפיים, פנים חייכניות, גוף חטוב (לא נגיד
רזה מאוד) ועיניים ירוקות מדהימות ביופיין.
היא ענתה על הקריטריונים של סרט נעורים אמריקני, אבל אפשר לומר
שהיחסים שלי איתה אולי התחילו ככה, אך בטח ובטח שלא כך הם
נגמרו.
משום מה, ובהפתעה גמורה, היא ניגשה אליי, והציגה את עצמה.
"היי, אני רוני, מי אתה ?", מרוב שהייתי מופתע התקשתי לענות
וגימגמתי משהו בסגנון: "ששש...לל...ום אאאא...ננננ...ייייי
עע...יייי..דדדד, עע...יייי...דדד..., עידו.", היא חייכה
ואמרה, "נעים מאוד עידו, אז באיזה כיתה אתה ?" עניתי לה שאני
בעופר, היא ענתה לי שהיא באמיר. היא שאלה אותי מאיפה אני
ועניתי לה שאני מגדרות.
היא נראתה כעוסה במקצת, ואמרה לי "אה, אתם אלה שבגללכם פיצלו
לנו את הכיתות ?!", ואמרתי לה שאם זה בגללנו אני נורא מצטער,
אבל אני מוכן גם להסתדר בלי שאר הגדרותניקים שלומדים גם הם
בשכבה. ברגע שהיא התיישבה לידי, שמעתי צעקה "רווווני !",
הסתכלתי שמאלה וראיתי ילדה קטנה ויפיפיה, עם שער שחור ארוך
וחלק ועיניים כחולות (שאח"כ התברר לי ששמה דור). היא התקרבה
אלינו, ניגשה לרוני, ואמרה לה שהיא חייבת לדבר איתה דחוף. אז
רוני אמרה לי שהיא חייבת ללכת, והסתלקה בלי שהספקתי להגיד:
"ג'ק רובינזון".
מאז אותו יום, לא הזדמן לי לדבר איתה עוד הרבה פעמים, אולי
בגלל שהתביישתי נורא, או בגלל שהביטחון העצמי שלי באותם ימים,
שאף למינוס.
היום הוא שואף לאחד, בקושי.

חזרתי אל הכיתה.
ביום הראשון ללימודים, לא ממש לומדים, אלא יותר מנסים להעביר
חוויות מהחופש שעבר אל החברים מהכיתה, אבל בגלל שלא היו לי
חברים בכיתה חוץ מרועי ומעוד שני אנשים נחמדים שלמדו איתי בבית
הספר הקודם, ששמם הוא עדי ואיתי, לא דיברתי ממש עם אף אחד
והתרכזתי יותר בבחורה שהכרתי מספר דקות קודם לכן.

הלימודים נגמרו בלי שהספקתי ממש להתחבר עם אנשים חדשים, אבל
יצאתי בהרגשה דיי טובה לקראת הימים הבאים.
בדרך חזרה הבייתה, באוטובוס של המועצה, בזמן שישבתי לי בספסל
האחורי ליד רועי, חשבתי לי עליה (את אהבתי אליה שמרתי בסוד, עד
לאמצע כיתה י' בערך, שבו גיליתי לשני החברים הטובים ביותר שלי,
רון ועומר, את מי אני אוהב) והייתה לי הרגשה טובה, חשבתי שיש
סיכוי אולי שאני באמת אתידד איתה, ואולי אהפך לידיד טוב שלה,
אבל לא לחבר, כי הביטחון העצמי הירוד שלי הודיע לי שלדעתו
האישית, אין לי שום סיכוי שבעולם עם הילדה הזאת מכיתת אמיר.

כשאני מביט לאחור וחושב על מה שקרה לי באותו היום הראשון בבית
הספר, אני אומר לעצמי, שלא הייתי משנה כלום ממה שקרה.
אבל רק ממה שקרה ביום הראשון, כי את שאר הימים, אני מניח
שהייתי משנה בהינד עפעף.
כשאני חושב על זה, יכול להיות שאולי באמת היה לי פעם סיכוי
איתה.
אבל רק אולי.

אין אפשרות לדעת.

מקווה שנהנתם,
אני חושב שזה שווה קריאה.

עידו