אתי, ידה בכל, ויש לה כישרון להיות במרכזם של אירועים רבי
רושם. לעיתים זה גם עניין של תזמון, אבל לעיתים היא במרכז רק
בגלל העובדה שהיא קלוץ. אם רוב האנשים בוחרים תפוזים בזהירות
מראש הערימה, היא מאלה שיבחרו באחד המיוחד שבתחתית. היא תגרום
למפולת של כתום, שיפיץ ריח של הדר עד לאי של חומרי הניקוי,
ושוב תצליח לעמוד במרכז, כשכולם מודים לכולם על האיסוף המהיר
ועל כך שסידרה את הערימה מחדש. אלא שלמפולת הנוכחית בה היא
מעורבת, יש ריח של בית חולים. אתי חצתה את הכביש במעבר החצייה,
הסתכלה לכל הכיוונים, אבל איזה ילד על סקייטבורד הסתבך לה
בשוליי הכיסוי המתנפנף שלבשה. ביום בו ארנולד שוורצנגר נבחר
למושל הרפובליקני של מדינת קליפורניה, אתי התמוטטה לאחור וחבטה
את ראשה באספלט במרכז תל אביב. רוב האנשים היו מתרוממים
מסוחררים עם בליטה בגודל של ביצה. היא, נשארה לשכב שם. אמבולנס
פינה אותה מהמקום. חיפוש מדוקדק בתיק שלה העלה את הפרטים של
רותי. כשבית החולים יצר קשר עם רותי היא הסבירה להם שהיא על
תקן של משפחה. בתמורה הם דיווחו שה MRI לא הצביע על פגיעה כל
שהיא ושהרופא המומחה חרץ - תרדמת זמנית.

גם לאחר מספר ימים לאיש עדיין לא היה הסבר לשאלה החוזרת למה
אתי לא מתעוררת. מה שכן, המומחים יעצו לעשות הכל כדי לגרות את
מוחה. לעשות הכל כדי שתעלה מהמקום בו זמנית היא צפה. האחיות,
המנסות לעמוד בנטל כמיטב יכולתן, הודו לאלוהים על הישועה הלא
צפויה, שהגיעה מצד חברותיה של החולה. השקעה גדולה של זמן הייתה
מעבר לידן במסגרת הקיצוצים האין סופיים שנפלו על המחלקה.

אתי עלתה לארץ כעולה בודדה ומיד אומצה לחיק המשפחות של חברותיה
בצבא. כך היה וכך נשאר עם כל אדם שפגשה מאז. אתי היא אחת
שרוצים לאמץ, שרוצים לשמח. עבור חברותיה הנשואות היא המגע
היחיד עם עולם הרווקות הסוער. לחברות אלה לא היה כל מגע עם
חברותיה האחרות של אתי. רותי ודנה היו היוצאות מהכלל ועכשיו הן
נצלו את ההכרות הזאת כדי לארגן תורנויות בבית החולים. הן
הסתדרו היטב ביחד וניהלו את לוח הזמנים ביעילות מרשימה. חוץ
מצינור אחד, קשה לזהות סימנים המעידים על בעיה. היא שוכבת
בעיניים עצומות, הבעתה רגועה. לאחרונה, דנה הבחינה שהשכיבה על
גבה, כשגופה מוטה מעט כלפי מעלה מותיר את עורה של אתי חלק
מהרגיל. כשדנה ציינה בפני החברות האחרות שנכחו בחדר, שאתי
נראית דווקא טוב, לא היה ברור אם להתיחס לזה כאות לשיפור
במצבה, או כאל עלבון סמוי. חוסר ההחלטה גרם לבנות לבחון את עור
פניה של אתי בדממה תוך כדי כך שהן מסדרות לה את התלתלים
המסודרים ממילא מסביב לראשה על הכר.

בבוקר, מיד לאחר ביקור הרופאים מגיע נציג של חב"ד. הוא שמע על
המקרה והתנדב להקריא פרקי תהילים. איך אפשר להגיד לו לא לבוא?!
אבל הן מכירות אותה, אם הוא כבר מתעקש על התנ"ך עדיף שיקריא
פרקים נבחרים משיר השירים. אבל קשה להגיד לאיש ירא שמיים וטהור
כוונות שלפניו מוטלת אחת שמעדיפה דברים מרגשים מסוג אחר. הוחלט
לא להגיד דבר. בנוסף, אולי הוא יודע משהו שנעלם מעיניהן ובסופו
של דבר הפניה לבורא תחזיר להן אותה. בדברים רגישים כל כך עדיף
לא להתערב. אחרי הכל, אם לא יועיל וודאי לא יזיק. לה נותר
להאזין לתהילים. דבר דומה היה עם המוזיקה. הן ידעו שהיא שונאת
אוזניות ולכן מיקמו את מכשיר הקומפקט דיסק סמוך לראשה. עדיין,
מהחדר הסמוך התלוננו. החולה שם אוהב את ויואלדי. טוב. אבל כמה
אפשר לשמוע את ויואלדי? היא לא אוהבת דברים רכים ומתוקים. היא
אוהבת את באך אבל יותר מכל היא דווקא נהנית לא עלינו, ממוזיקה
כנסייתית. מרגיעים אותה הקולות המלאכיים האלה, הדקים המטפסים
לגבהים אלוהיים. לה נותר להאזין לארבעת העונות. כך היה גם לגבי
הטלוויזיה. החברות רצו שתפעל כל הזמן, שתביא את העולם התוסס אל
החדר של אתי ותפר את תרדמתה. החולים האחרים העדיפו רוגע ולהמנע
מדיווחים על המצב. האחיות טענו בביטחה שהיא שומעת כך שהחברות
שתקו. לא רצו שתהיה עדה לויכוחים מיותרים.

כך עברו כמעט שבועיים. הכל התנהל פחות או יותר על מי מנוחות עד
שבביקורה, רותי, מיקמה את התיק שלה בבסיס המיטה. הכובד שלו משך
את הסדין וחשף את רגלה של אתי. הרגל הייתה חלקה והצפורניים היו
צבועות באדום לוהט. המחזה המטופח הזה היה די מוזר גם לריקי,
שהגיעה בהמשך. האחיות בתחנה שלהן הרגיעו אותן והסבירו שזה מעשה
ידיו של האח הסיעודי אנריקה. "יש לו לב של זהב. הוא
מהפיליפינים," הן הרגיעו. ריקי שאלה את האחיות אם יש סיכוי
שאנריקה הוא מעריץ של אלמדובר. הן מעולם לא קיבלו תשובה כי
פתאום כל המכשירים התחילו לצפצף, והאחיות עברו מההילוך הרגוע
בו היו לתזזית של עשיה. וכדי לא להפריע להן, ריקי ורותי נסוגו
חזרה לחדרה של אתי. שם ישבה כבר דנה צופה בטלוויזיה באפיפיור
יוחנן פאולוס השני, מכריז על האם תרזה כ"מבורכת". מסתבר שלאם
תרזה דרוש כעת "נס" אחד בלבד המקושר בשמה כדי לזכות רשמית
בתואר קדושה. דנה הנמיכה את קול המכשיר וסיפרה לבנות שהגיעה
לכאן לאחר שהספיקה להחזיר את ליאורי הביתה. "הוא היה צריך מספר
דברים חדשים כך שבזריזות אחרי בית הספר לקחתי אותו למול." אתי
שכבה לה כרגיל בתנוחתה המוכרת ודנה המשיכה בדבריה. "הצלחנו
להכנס פנימה בצעד מזורז, כשמזוית לא צפויה התנפלה עלינו דיילת
של קליניק. היא נסתה למכור לי את הקרם שלהם. לא פחות ולא יותר
קוראים לו אנטי גראויטי. בריסים שחורים, עבים ובעיניים מזרות
אימה היא דחפה לפני מראה מגדילה ובציפורן אדומה באורך קילומטר
נגעה לא נגעה לי מתחת לעין ואמרה: ' את רואה את כל קורי העכביש
האלה? אם לא תעשי אתם משהו, ומהר יהיו לך שם חריצים'. ליאורי
דחף את המכשפה ואמר לה: 'את סתם מקנאה, אפילו שאמאשלי כבר בת
שלושים וחמש היא פצצה. לכי מכאן'. ההיא הסתכלה עלינו במבט
מרחם. לקחתי את ליאורי משם. בפינה הודתי לו שהגן עלי כך וכמובן
שניסיתי להסביר לו, שלא יפה להגיד לאנשים דברים לא נכונים
ובכלל שלא זורקים ככה לחלל גיל של אישה גם אם היא האמא שלו.
טוב, הוא הרים עוד קצת את הראש ומה אתן חושבות שהוא ענה לי?
'שלושים או שלושים וחמש מה זה כבר חשוב?'
בחיי שניסיתי להגיד לו, שככה בלי לעשות מזה עניין גדול מדי,
הוא הוריד לי איזה עשור על התנהגות טובה, שהוא לא כל כך
אובייקטיבי ושנפוטיזם לא מקובל אצלנו במשפחה, אבל לא היה לי לב
לעשות לו כזה דבר!"
בהתחלה לא שמנו לב. צחקנו. צחקנו מכל הלב וחשבנו שהקול המחרחר
שנכנס לתוך הצחוק שלנו בא מהטלוויזיה. זה נשמע קצת כמו החריקות
של קול של גבר בן שמונים ושלוש. אבל לא, זה לא היה קולו של
האפיפיור מהטלוויזיה. זה היה הנס המבוקש, ואיתו נגמרה התרדמת
של אתי.