עצים אשר נטעתי
ולא טעמתי מפריים
ושורשיהם עמקו באדמה
לא לי היא
בקרקע ספוגת דם
וענפיהם באוושות רוח
שרים תפילת עולם
לזמן אשר אוכל אותי לאט

מילים אשר דובר אני
שוקעות בין פסיעותיי
מהדהדות כנחמה דקה
במרצפות שבילים
בולעים את צעדיי
האות וודאי נשכח
הזיכרון עוד חי
הזמן,
הוא עוד אוכל אותי לאט

בנים אשר רוממתי
ולא אדע פשעם
תחתיי בארץ נוד יבנו
ערים ותפארות
ולי מקום אין בם
גדול חטאי מנשוא
ושמי הוא עול יומם
הזמן יוסיף אכול נפשי לאט

שכב קין
בצל התאנה
אשר נתתי לשמך
כי גשם כבר
ושק של עור מרוט
רק הוא חוצץ גופך
השל עורך
ושכב לישון
זה זמן גם לסליחה