לייבש את הדמעות. רק לייבש אותן ואז הכל יסתדר, הכל יחזור
להיות כמו שהיה קודם, אני אחזור להיות שוב מאושרת.
אבל הדמעות כבר התייבשו ושום דבר לא חזר להיות כמו קודם, הכל
אותו דבר, ריקני כזה, חסר משמעות.
הכל לא חשוב בלעדיך.
אפילו הלב התרוקן, נשאר שם רק חלל עם זכרונות וגעגועים כואבים:
איך שירדתי במדרגות ואמרת לי שאני יפהפיה, איך שהלכנו ביחד
מחובקים ברחוב, חסרי דאגות, מאושרים, איך שהסתכלתי לך בתוך
העיניים וגיחכת כל פעם מחדש, איך שהלכת ממני בפעם הראשונה.
כל דבר מזכיר אותך. אני מחפשת אותך כי אתה בכל מקום, אבל אתה
לא באמת שם, זה רק הזכרון שלך שרודף אותי ולא נותן לי להירדם
בלילות, מסתכל עליי מכל מקום, לא רוצה לעזוב. ואולי זאת אני
שלא רוצה לעזוב ומדמיינת אותך בכל מקום, מחכה לך שעות שתחזור
הבייתה ונוכל לדבר, אבל אתה לא בא. אולי זאת הדרך שלך להגיד לי
שזה נגמר סופית, שאין לי יותר למה לחכות כשאני מגיעה הבייתה
בערב, שאין לי יותר למה לחכות בכלל. זהו, זה נגמר וסופית. יותר
כבר לא אראה אותך מחייך כשאני מתקרבת, לא ארגיש אותך עושה לי
נעים בתוך הלב, כשהזקנקן שלך מתחכך לי בשפתיים ומדגדג אותי
בסנטר, לא אטעם את טעמך המתוק.
אז בשביל מה עכשיו לקום בבוקר?
בשביל מה להמשיך?
בשביל כלום.
לא יודעת בשביל מה.
הכל כל כך ריק בלעדיך. כבר אין למי לספר את כל הדברים הקטנים
האלה שיכולים לעשות את היום. עכשיו הם נראים פשוט סתמיים, כי
אין עם מי לחלוק אותם. כבר אין עם מי לדבר באמצע הלילה כשלא
נרדמים ושוכבים חסרי אונים במיטה, רק רוצים קצת תשומת לב
ואהבה.
אין יותר.