מה קורה ליופייה של אישה כשלא רואים לה את השיער, את הבטן
ואיברים אסטרטגיים נוספים?

אני זוכרת בלידה הראשונה שלי, ב"מעייני הישועה" בבני ברק,
כשהייתי צריכה לחשוף את ירכי לצורך קבלת זריקה וכתובת הקעקע
שלי נחשפה במלוא הדרה.

היה זה נשר ענקי ויפהפה במעופה, נשר שנחת לי ישר על הרגל,
באמצע הטיול בקטמנדו. האחות החרדית שטיפלה בי - ואתם צריכים
להבין, הייתי עטורת שביס ונראיתי "דוסית" לחלוטין - כמעט
התעלפה והזריקה בטעות למזרון.

מותק, פצצה וחתיכת אומצה

הייתי מה שנקרא "חתיכת אומצה ראויה להתכבד" ומה שאני זוכרת
מתחילת שנות הטיפשערה שלי זו שטיפת מוח בלתי פוסקת של מסרים
העוסקים אך ורק במראה החיצוני שלי והצורך להבליט, להשתמש ולנצל
אותם.

זה לא סוד כי כל מה שקשור לנשים מוכר טוב. החל מדיאודורנט
וחומרי טיפוח אחרים שאם תשתמשי בהם, תהיי יפה ומושכת, וכלה
במוצר חשמלי, שמה לו וליופי נשי, ובכל זאת מרוחה עליו בחורה
בבגדים הדוקים, כשמה ההבטחה שם בעצם? שהבחורה הולכת קומפלט עם
השואב אבק?

העיתונות, הטלוויזיה, תעשיית הסרטים, עולם האופנה, כולם כולם
מגלגלים תעשייה של מיליוני דולרים על מנת להגביר מכירות
באמצעות מסרים מיניים. חלק מ"קורבנות התעשייה" הזו היו אני
וחברותי, כשהללו לא חסו על חוסר הבגרות והבשלות שלנו ופשוט
"פוצצו" את ראשינו, במסר בלתי פוסק: תהיי הכי מושכת שאפשר, הכי
יפה, תבליטי את הסחורה שלך, כי רק מי שבולטת שווה משהו!

מה לי ולצניעות?

בתור חילונית למהדרין אני זוכרת שדיבורים על צניעות לא רק שלא
עשו עלי רושם כלשהו, אלא נשמעו לי כלקוחים ישירות מאיזה מנזר
נוצרי מימי הביניים. ואם נותרה בינינו איזו נערה שבבית שלה עוד
קצת הקפידו על לבוש מינימלי או שעת חזרה מבילוי, היא הייתה
זוכה לקיתונות של לעג ויחס מתנשא. היא נתפשה בעינינו, נשות
העולם המתוחכמות, כבורה, מסכנה ולא מפותחת.

לקח לי זמן רב בתהליך התשובה שלי, להבין בכלל על מה מדברים.
הרגשתי כל כך בנוח עם הגוף שלי ועם הנשיות שלי, שפשוט לא הבנתי
על מה ולמה להסתיר את החגיגה הסוערת הזו? אדרבה, צריך לשתף את
כולם וכמה שיותר!

רק מאוחר יותר, כשכבר קיבלתי על עצמי לבוש "צנוע" (טוב,
בהשוואה למה שלבשתי קודם, אז חצאית שיפון שקופה בכל זאת היוותה
התקדמות), "סיננתי" את התוכניות בטלוויזיה, חדלתי לקרוא
ב"צהובונים" היומיים וגם כמובן התחלתי לאכול כשרות סבירה, משהו
בראייה שלי התחיל להשתנות.

ושלא תבינו לא נכון - ההחלטה שלי להתקדם בנושא הצניעות הייתה
החלטה שכלית לחלוטין! מבחינת הלב עוד בכיף הייתי מוכנה להמשיך
ולהתערטל,  אבל, כמו שאומרים חז"ל:  (ותשמעו, לחבר'ה האלה באמת
היה הרבה מה לומר!) "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" וזה פשוט פטנט
שעובד במאת האחוזים! הצניעות החיצונית שקיבלתי על עצמי יצרה
מרחב חדש ועצמאי, להתבוננות פנימית, עמוקה ואצילית הרבה יותר.

"הלך על הליווייס"

אז איך מתחילים עם זה בעצם? טוב, אז כפי שכבר ציינתי, בשלב
הראשון מכנסי הליווייס ההדוקים שלי הונחו אחר כבוד בארגז
ה"מושעים", מצטרפים לשלל חולצות בטן ,שארוולים ושימלוניות מיני
שהכינוי "קומביניזון" היה הולם אותן יותר.

בשלב השני הפסקתי לענות לטלפונים של ה"ידידים" שלי. פשוט חתכתי
מזה לגמרי ואפשר לומר שנכנסתי לתהליך של טיהור עצמי מרצון.
מובן שמועדונים היו מחוץ לתחום וכנ"ל גם בריכה וים. נורא מה?
מה עוד נשאר לרווקה צעירה ותוססת בעולמנו? טוב, נו, אז להקפיץ
טקילה עוד מדי פעם הרשתי לעצמי (בתנאי כמובן שהתולעת בפנים
הייתה בכשרות מהודרת).

ותשמעו. ההתנזרות הזו עשתה את שלה. לא יודעת לשים את האצבע על
הרגע המדויק שחדלתי לשמוע רק את הצלילים הצעקניים והייתי
מסוגלת להבחין גם בתווי הביניים. אבל פתאום הייתי שם אחרת.
הייתי יפה כל כך. עד כאב. חשתי את החיוניות של הגוף שלי ביתר
עוצמה מאי פעם. ודווקא הניגוד שבין הפנימיות הגועשת לבין החוץ
המכוסה, יצרה מתח מסעיר. והפעם בשונה מכל יתר הפעמים... לא
נתתי את עצמי לאף אחד. נשארתי שלי. מודעת לעוצמה החדשה שלי.
כובשת אותה במודע ובוחרת לנתב אותה (בינתיים) לשקיקה ולהתרגשות
שבגילוי אמת התורה. ממתינה בסבלנות למשהו רב ערך ביותר. מתוק
מאין כמוהו המזומן לכל אישה ואיש שבאים בברית הקודש.

ציירי לך שפם

תראו. יש שמתבלבלות וחושבות שצניעות דורשת מהן להתכער. הן
מטפחות שפם קטן, מגדלות בחיבה יערות עד עבותים, לא מתבשמות
בשום אופן (כי זה לא צנוע), לובשות חלוקי בית מהוהים מוכתמים
בכתמי ביצה וזיעה ופוצחות בסדרה בלתי פוסקת של התקפי בולמיה
מבעיתים.
לא!
זו לא צניעות!!! זו סתם שנאה עצמית בלבוש צדקני. אפשר להיות
יפה ומושכת ועדיין להיות צנועה ולא רק שאפשר. צריך!

גרביונים ופיאה?! על גופתי המתה!

צניעות אם עדיין לא תפשתם, זה בהחלט לא רק בגדים שמכסים את
הגוף. זוכרים איך "ליידי די" קיבלה את פני מעריציה? איזו
עדינות, איזה נועם, איזו הקפדה על מראה מטופטפ ואיזה גינונים.
נכון. לה היה דם כחול ולנו... רגע, היא בכלל הייתה גננת לשעבר,
ואנחנו? הא, אנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא - מלך מלכי
המלכים!... חברל'ך האצילות מחייבת!

נו, אז אם הקדוש ברוך הוא מלך ואני - ביתו, ונגיד שאני לפחות
כמו ליידי די (לפחות יפה כמוה!), זה אומר שאני בתפקיד נון
סטופ. כל רגע מחיי מתועד, ועשרים וארבע שעות ביממה צלמי
הפאפאראצ'י עומדים הכן לתפוס אותי בקלקלתי.

-"אז מה שאת אומרת בעצם, הוא שיהודיה נמצאת כל הזמן בתפקיד.
ואם האצילות מחייבת, אז צריך גם להיראות כך, ואיך יהודיה נראית
בעצם?
גרביונים ופיאה?! על גופתי המתה!!!"

רילקס! צניעות זה לא גרביונים וגם לא פיאה נוכרית. צניעות זו
דרך חיים, השקפה, משהו נקי, נאצל, תכונה עמוקה בנפש שאינה
זקוקה לאישורים מבחוץ. לצניעות יופי פנימי ועמוק. יופי מתמשך
שאינו תלוי בתכשירים קוסמטיים או ב"ספינינג" מייגע. אני יודעת.
קשה לכם לראות זאת. זה לוקח זמן. בדיוק כפי שננסה לתת לאדם
שהורגל ל"מזון מהיר" עם טעמים חזקים ומובהקים, מנת גורמה
מעודנת. הוא מייד ישאל: "הלו, איפה הקטשופ?"

השאלה היא בעצם, מה אנחנו שואפים להיות.

אני את הבחירה שלי, על כל פנים, עשיתי.