איזה חרא זה להיות מוקף בחברים כל היום, ובערב לשבת לבד, לתהות
אם הם באמת חברים שלך, להרגיש בו בזמן הזדהות עם השיר "lucky"
של בריטני ספירס, וגועל מעצמך על זה שאתה בכלל מכיר שירים של
בריטני ספירס.

אבל ככה זה אצלי, יושב בערב על הספה מצלצל לחברים שלי, סתם כדי
לדבר, ואולי למצוא מישהו שאוכל לספר לו כמה שחרא לי, אבל כולם
עסוקים מדי,או בדיוק בדרך לישון, או באמצע זיון סוער על
השולחן.

ויום חדש מגיע, כל כך מהר, וכאילו כבר הספקתי לשכוח את כל צרות
האתמול, או שאולי פשוט נוח לי לקנות שוב את הזהות המזוייפת של
כולם.
ואני תמיד מנסה ללבוש את הזהות האמיתית שלי, ונדמה לי שכולם
שונאים אותה, שונאים אותי, אך ממשיכים לחייך אליי ולשאול מה
שלומי, כאילו שבאמת איכפת להם.
אז אני עונה שבסדר, למרות שאני מת לבכות, לשתף מישהו בכל מה
שעובר עליי.

אני תוהה אם אני באמת שקרן כל כך טוב שאפילו מי שמתיימרים
להיות החברים הכי טובים שלי לא מצליחים לראות מבעד ל"מסיכת
הבסדר" שלי שאני מתפורר מבפנים, או שפשוט הם לא רוצים לראות.

למה בתור ילדים האמהות שלנו דואגות לטפח לנו את האגו טוב טוב,
אומרות לכולם כמה שאנחנו מוצלחים, והעצה מספר אחת שלהן היא
תמיד להיות אתה עצמך, כי האישיות שלך תקנה את כולם.
אז אני באמת קונה את של כולם, אבל אף אחד לא קונה את שלי...

ואין לכם מושג כמה שזה קשה לשבת ערב ערב, להתקשר לאנשים האלה,
שבמשך כל כך הרבה זמן העזתי לקרוא להם חברים, לנתק כי אין להם
זמן בשבילי, ולהבין שהם לא חברים שלי, ושאני כל כך לבד.

אז הנה אני צועק: "חרא לי!!!"
אבל אף אחד לא שומע.