ידעתי שאני חולה, ידעתי שבקרוב אני אמות, ידעתי שזה הסוף שלי.
אבל רק הוא, הידיד הכי טוב שלי, עומר, לא ידע את זה.
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לבוא אליו ברבע לשש בבוקר ולספר
לו. אולי בתת מודע שלי ידעתי שבקרוב מאוד הכול ייגמר.
המחשבה על זה שלא סיפרתי לו עדיין הפריעה לי לישון, הדמעות
הציפו אותי.
אז חיכיתי שההורים שלי ייצאו לעבודה ואני יצאתי אחריהם.
עליתי בשביל וחציתי את הכביש.
התיישבתי על הספסל מתחת לבית של עומר והתקשרתי לפלאפון שלו.
ידעתי שמספיקים רק 4 צלצולים כדי להעיר אותו.
ובדיוק ברביעי הוא ענה בצעקה של "מה?!"
"אני מצטערת שהערתי אותך אבל אני חייבת לדבר איתך."
"מעיין מה עובר עלייך?! השעה עכשיו רבע לשש את יודעת את זה?!"
"אני יודעת... אבל עומר זה באמת חשוב. רד למטה."
"אולי תעלי?"
"ולראות את אבא שלך?! פדיחות!!!!!!!"
"טוב טוב אני מתלבש ויורד."
"ותביא איתך..." הוא עצר אותי באמצע.
"תפוז וסכין. ביי."
כ"כ אהבתי את הילד הזה... הוא הכיר אותי יותר טוב ממה שחשבתי.
כעבור מספר דקות הוא היה למטה עומד מולי בפרצוף זועף אך עם
חיוך קטן, תפוז, סכין ושקיות מתחת לעיניים.
"שב זה יקל עליי." אמרתי ולקחתי את התפוז מידו.
התחלתי לחתוך את התפוז וניסיתי לדבר אבל גמגמתי.
"למה את בוכה?" הוא פתאום שאל.
"זה הולך להיות קשה מדי בשבילי בבקשה אל תשאל שאלות, אני רוצה
לעשות את זה מהיר." אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
במשך 3 דקות וקצת סיפרתי לו את כל ההיסטוריה של המחלה שלי ואת
העובדה שבקרוב אני אמות.
הוא לא ממש הגיב, אבל ככה עומר.
לא ציפיתי לדמעות ולא ציפיתי לרחמים.
ידעתי עם מי אני מדברת פה.
הוא רק קם וחיבק אותי.
ליטף את ידי וניגב את דמעותיי בדיוק כמו פעם כשסיפרתי לו איך
נשבר לי הלב מחבר שלו.
"בוא נעשה היום משהו." ביקשתי.
"כמו מה?"
"עומר בוא ננצל את היום הזה כאילו אין מחר, מחר כולנו נמות,
שואה גרעינית או משהו כזה." אמרתי וצחקנו שנינו.
"אבל איך?"
"נתחיל בזה שתרחץ שיניים ונכין ארוחת בוקר אצלי בבית. יאללה
אני מחכה, לך תביא כסף."
עומר ירד אחרי חמש דקות והלכנו אליי הבייתה.
עמדנו רחוקים אחד מן השני אף אחד לא דיבר, מצב מוזר.
הכנו לנו משהו קליל לא כבד מדי והתחלנו לתכנן מה נעשה.
"תמיד רציתי לשבת על הדשא בגני יהושוע ולאכול תפוזים." אמרתי
לו.
הוא צחק ואמר שזה מתאים לי.
"תמיד רציתי לעשות שחייה לילית באיזה בריכה שאמורה להיות
סגורה." הוא אמר.
וככה התחלנו לתכנן את היום שלנו.
הלכנו למוניות שהיו לי ליד הבית ונסענו לכיוון גני יהושוע.
הלכנו לשבת על הדשא בגני יהושוע. התיישבנו איפה שהוא באמצע
והוצאנו את התיק עם התפוזים. עומר התחיל לחתוך ואני לקלף.
וככה ישבנו כמו שני טיפשים באמצע הגן אוכלים תפוזים וצוחקים.
איש אחד גם צילם אותנו אח"כ עם כל הקליפות של התפוזים שתמיד
נזכור כמה אכלנו.
אחרי זה הלכנו לעשות בנג'י.
כשהגענו לשם פחדתי כמו אני לא יודעת מה.
התחלתי לשקשק ורציתי לרדת אבל עומר הרגיע אותי ואמר לי שבמילא
מחר יש שואה גרעינית אז עדיף שאני כבר אמות בבנג'י.
עצמתי עיניים ונתתי שידחפו אותי, וככה השתחררתי.
נתתי צרחה חזקה בקפיצה הראשונה ואז התחלתי לצחוק.
אחרי הבנג'י נסענו לים.
ישבנו שם קצת והתחלנו להשתולל כמו שני משוגעים ששחררו עכשיו
מבית משוגעים.
זרקנו חול על אנשים שלא הכרנו, קברנו אחד את השני, עשיתי לו
אפילו חזה מחול.
ועשינו מלא תמונות ביחד שם.
השעה הייתה כבר שמונה בערב כשסיימנו.
נכנסו לקפה טיילת והזמנו לנו ארוחה וקצת שתייה חריפה.
ואז אני התקשרתי למישהו שאני מכירה שעובד בבריכה.
ביקשתי ממנו שייתן לי את המפתחות והסברתי לו גם למה.
זה היה דיי קשה לשכנע אותו אבל לבסוף הוא הסכים.
אז נסענו אליו למושב איפה שהוא גר ונכנסנו לבריכה בשעה אחד
עשרה וחצי בלילה.
בהתחלה סתם שיחקנו שם כמו מפגרים.
אבל כשהתחיל להיות דיי קר נכנסנו לג'קוזי.
ושם התחלנו לדבר ברצינות.
עומר ישב מלפניי, נראה מקסים כתמיד.
"למה לא סיפרת לי עד עכשיו?" הוא שאל בפתאומיות.
"לא יודעת... פשוט לא הצלחתי..."
"איך לא? אני ישר הייתי מספר לך."
"אבל אתה לא במקומי אתה לא יודע איך זה."
"איך זה מה?" הוא שאל.
"איך זה לחיות עם הידיעה שאתה עלול למות כל רגע, איך זה לא
להיות מסוגלת לשתף אף אחד בחיים שלי, במה שעובר עליי.
ואיך זה לדעת שבקרוב מאוד אני לא אחיה יותר ולא אראה את החיוך
הזה שלך יותר בחיים." אמרתי.
עומר ישב מולי והתחיל לבכות.
לא שמתי לב בהתחלה אבל אז ראיתי שיורדות לו דמעות.
"יש עוד משהו אחד שאני רוצה לעשות לפני שאני אמות."
"מה זה?" הוא שאל.
התקרבתי אליו וניגבתי את הדמעות שלו.
"אני רוצה נשיקה... נשיקה אחת שבחיים לא קיבלתי ממך." אמרתי.
עומר העביר אצבע על השפתיים שלי ונישק אותי.
זה היה כ"כ רך, כ"כ מושלם ויפה.
לא רציתי שהרגע הזה ייפסק לעולם.
אחרי הנשיקה הוא הסתכל עליי ואני עליו.
התחלתי לבכות וחיבקתי אותו חזק.
"אני אוהבת אותך." לחשתי.
"הכי הכי בעולם, יותר מכל אחד אחר שאי פעם הכרתי או אהבתי."
אמרתי.
"גם אני אוהב אותך, לא הכי בעולם, את יודעת שאני אוהב את עצמי
יותר מכולם." הוא אמר וצחק.
"אבל את במקום שני בהפרש קטן מתחתיי."
הוא אמר וצחקנו שנינו.
ושוב פעם הוא נישק אותי.
יצאנו מהג'קוזי קצת אחריי, קפואים מקור.
אבל משום מה לא יכולנו ללכת לקחת מגבת.
רק עמדנו והסתכלנו אחד על השני.
"אם אני אמות היום, ברגע זה, אני אמות בתור הבן אדם הכי מאושר
בעולם. אני מרגישה שניצלתי כל רגע מהחיים שלי.
תודה שעזרת לי לנצל את היום האחרון ושהפכת אותי למאושרת."
אמרתי לו.
"אם תמותי עכשיו... אני אמות אחרייך." הוא אמר.
כשחזרנו הבייתה השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
התיישבנו על הגג שלו עם במבה וקולה וסתם הסתכלנו מסביב.
בשש בבוקר הוא החזיר אותי הבייתה.
הלכנו מחובקים, קרובים אחד לשני יותר מאי פעם.
כשהגענו לדלת שלי הסתובבתי כדי להיפרד ממנו אבל לא יכולתי.
ידעתי שאם אני אפרד ממנו עכשיו אני לא אראה אותו לעולם.
"אני רוצה לומר לך משהו לפני שהכול יסתיים." אמרתי.
"אל תדברי ככה, יש לך עוד מלא זמן איתי."
"לא עומר אין לי אני יודעת את זה.
אבל אני רק רוצה לומר לך שאתה הכול בשבילי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.
בימים שלא היינו מדברים הייתי עצובה כמו אני לא יודעת מה.
וכשאני איתך, אין בן אדם יותר מאושר ממני.
תודה עומר, על הכול ובמיוחד על היום הזה שאני לא אשכח בחיים לא
משנה מה!!!"
"גם אני, וגם לא אותך..."
הוא אמר וחיבק אותי.
ושוב פעם נישק אותי.
"אל תלך." ביקשתי.
"תישאר לישון פה... בבקשה."
"טוב." הוא אמר ונכנס לבית שלי.
הבאתי לו איזה חולצה ענקית שהייתה לי ומכנסיים כמו של גברים
ששימשו לי כפיג'מה.
נכנסנו מתחת לשמיכות קפואים מקור מהמזגן ונרדמנו מחובקים.
למחרת עומר התעורר בשעה חמש אחה"צ.
הוא ניסה להעיר אותי ולא הצליח.
זה היה מאוחר מדי.
ידעתי שזה סופי, ידעתי שאני אמות.
אבל מתתי בתור הבן אדם הכי מאושר בעולם, ניצלתי את חיי עד
תומם...
אני אוהבת אותך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.