מעשה שהיה, כך היה:

היה היו פעם מלך ומלכה, ולהם שלושה בנים. המלך והמלכה, כדרכם
של בני אצולה, ניסו ללמד את בניהם דעת ובינה, וללמדם צדק, משפט
וחובה מהם.

הבן הצעיר היה נער נקלה ופוחז, מנופח מחשיבות עצמית, גנדרן
ויהיר. את שלא יכול היה לקנות בחיוכים היה פוטר בזעף. הוא
מעולם לא עסק בדבר מה לאורך זמן; תמיד היה משתעמם לבסוף ומושך
את ידו מהמלאכה אשר ביקש ללמוד, ואחת היא אם היה זה ציור,
נגינה, או סיוף בחרב. לנסיך הצעיר היו ידידים רבים אשר נמשכו
לכוחו, עושרו, ואופיו קל הדעת. אך בערוב ימיו, כאשר תשה רוחו
וכוחו לא עמד לו עוד, הבין הנסיך את גודל טעותו, שכן מעולם לא
למד דבר בעל ערך, לא השיג מאומה, ואף כל חבריו נטשו אותו כאשר
חדל להיות כה פזרני. אפילו אשתו לא הייתה אישה אוהבת כי אם
גנדרנית אוהבת ממון. הבן הצעיר מת לבסוף גלמוד ואומלל.

אחיו הבוגר היה אף גרוע ממנו, אמרו אחדים, ואביו ביניהם. בעוד
שהיה הצעיר נקלה אך מלא מרץ ואון, היה הבן השני מסוגר ושקט.
הוא חפץ אך שיניחו אותו לנפשו, לקרוא בספריו או להאזין לנגני
החצר. היה בו כישרון מולד לנגינה ולציור, ואף היה גמיש ומוכשר
בשימוש בחרב ובמגן, אך לא הייתה בו התלהבות לאף לא אחד מאלה.
לא שלוות המוסיקה, לא חדוות האמנות, לא שכרון הקרב ואפילו לא
אהבת אישה היה בהם כדי להניעו, לעוררו לקראת פעולה. תמיד היה
עושה את אשר הוטל עליו, באי-רצון וללא חדווה, וכה עלובים היו
הישגיו תמיד עד כי הוריו ואחיו הבכור אמרו נואש עד מהרה והניחו
לו לנפשו, לחלום את חלומותיו בטירה מרוחקת, לבדו. אך בערוב
ימיו, כאשר סגרו עליו קירות טירתו והבדידות החלה להעיק על לבו,
הבין הנסיך את גודל טעותו, שכן מעולם לא הגשים את חלומותיו,
מעולם לא אזר את האומץ לנסות ולהגשים משהו משל עצמו, וכעת
הרגיש שאינו מסוגל אפילו לנסות. הבן השני מת לבסוף גלמוד
ואומלל.

הבן הבכור לא היה כליל השלמות, אך הוא ניסה בכל מאודו לרצות את
הוריו. הוא למד מאביו תעוזה, אך גם צדק ומשפט. הוא למד מאמו
חמלה מהי, אך גם להגן על בני עמו. עז לבב אך חף מגאווה, הוא
הוליך צבאות בשם אביו, להדוף אחור פולשים ופושטים בגבולות
הממלכה. עד מהרה זכה לאהבת העם, וכאשר בגר נשא לאישה את בתו
היחידה של אחד האצילים החשובים של אביו, נערה טובת לבב ומראה,
נבונה ומסבירת פנים, ואהבתם פרחה. כאשר הלך המלך לעולמו והיה
על הבן ליטול את הכתר אל ראשו שלו, הוא מלך בכישרון שנים רבות.
מבחנים קשים נכונו לו, זמנים של קושי וצער, מצור ורעב, מלחמות
ועמן השכול והיגון. אך גם ברגעיו הקשים לא אמר המלך נואש,
והמשיך למלוך על עמו בכשרון ובתקווה. שירים הושרו על רוב
מעלליו, ודברי החוכמה שאמר צוטטו ונחקקו על לוח ליבם של אצילים
ופשוטי עם כאחד, כך שלעולם לא יישכחו. הוא האריך ימים יותר
משני אחיו האומללים, וזכה להגיע על ערש דווי בגיל זיקנה,
כשמוחו עדיין צלול וחד.
אך אשתו של המלך לא הייתה בת מזל כמותו, ומתה שנים לפני כן;
בניו של המלך נספו כולם, מי בחרב ומי במחלה ומי בנפילה מגב
סוס, עד כי לא נותר לו יורש. אצילי הממלכה החלו להתקבץ סביבו,
כל אחד מהם חולם בלבו כי אותו ימנה המלך לעוצר, וייתן בידו את
הממלכה. כה עזות היו יריבויות הירושה, עד כי המלך פרש לטירה
מבודדת, להרהר בדבר בימיו האחרונים.
והמלך חשב והרהר בדברי ימי חייו; במאבקי צעירותו, בימי שלטונו,
בצחוקים כמו גם ברגעים המרים, בתקוות כמו גם בייאוש, בימיו
היפים עם אשתו האהובים והימים הקשים שלאחר מותה. והמלך הבין כי
אין עוד דבר שבעבורו ירצה לחיות, וכי דבר ממה שחי עבורו לא
נותר. לאחר כל שעבר, כל אותן הפעמים בהן לא התיר לעצמו לומר
נואש, כל התהפוכות וההרפתקאות, סוף מר שכזה נראה לו אכזרי
במיוחד. המלך סיים את חייו גלמוד ואומלל, מבלי שאפילו הבין
היכן שגה.

וכאן אנו מסיימים במוסר השכל. יכול אדם להיות משכיל, נבון,
אמיץ, או בעל כל תכונה טובה אחרת, ועדיין אין איש מבטיחו סוף
טוב, או אושר בערוב ימיו. ואף אין הייאוש ממה שלא נוסה ונזנח
מר יותר מייאושו של זה אשר ניסה וכשל. אבל המלך עדיין נראה
יותר מעניין משני אחיו בספרי ההיסטוריה.