כשהייתי ילדה קטנה, כל לילה לפני שהייתי הולכת לישון אמא הייתה
שרה לי שיר או מספרת לי סיפור, ולא הייתה לי בכלל את האפשרות
לחשוב את המחשבות המטורפות האלה לפני השינה, הייתי נרדמת עם
הקול הנעים של אמא, מאמא לארץ החלומות.
אני לא ממש יודעת מתי או איך זה השתנה אבל אמא הפסיקה לשיר
מזמן וגם סיפורים אני לא שומעת, חוץ מאלה שרצים לי בראש, אני
מנסה להיפטר מהם אבל זה לא עובד, רק הקול של אמא מעלים אותם,
ואני, אני כבר "גדולה מידי" לשירים או סיפורים.
ניסיתי לחשוב מתי מגיע ה"גדולה מידי" הזה?, אבל לא הצלחתי
להזכר, אולי זה בכיתה א', או שצומחת שן ראשונה, או כשלומדים
לקרוא, או בכיתה ג', או אולי בגן?, או אולי בעצם זה אף אחד
מאלה ופשוט שגדלים וכבר לא חמודים אז לאמא נמאס?, אין לי תשובה
וכנראה גם לא תיהיה לי, אבל זה לא גרם לי להפסיק לחשוב על זה,
כי כשאני לבד בלילה במיטה שלי, חושבת על בית ספר ועל אמא ועל
עוד מיליון דברים אין מה שיציל אותי מהמחשבות שלי ואני רק
מקווה ומתפללת להרדם, כי כשאני ישנה אני הכי שלווה, לא נראה לי
רק אני, אלא כולם, שינה זה מצב שבו הגוף נח ואת בתת מודע שלך
מרחפת בלי שצריך לחשוב למה אמא הפסיקה להקריא לך סיפורים על
נסיכות יפות, ונסיכים ועל נסיכה אחת שגדלה והלכה לישון וישנה
מאה שנה עד שמישהו בא והעיר אותה אבל אולי היה עדיף לה להמשיך
לישון?