יושבת לבד בחדרה, היא החליטה לרדת למטה.
לחשוב קצת, להסתובב קצת, אך בעיקר לברוח. היא החליטה ללכת
לגן.
אט אט הלכה לה, אין לאן למהר.
והשירים בראשה מתנגנים בלחש חרישי.
היא הייתה הולכת בחושך, בערב קריר, כמעין צל, שחלף על פני
האנשים אשר לא שמו לב
-מקומה באשפוז.. כך כולם חשבו
היא החלה ללכת צעדים מהירים, ממהרת כל דקה מעט יותר.
היו שומעים רק צעדים ברחוב חשוך וריק, אט אט בכי של ילדה קטנה,
ואט אט צחוק, ההופך למטורף ומשתלט על כולה.
הייתה הולכת אל מקום לא נודע, אפילו לא ידעה היכן היא, בוהה
בנקודה אחת באוויר, אט אט צוחקת בטרוף, אך לא מפסיקה להביט אל
אותה הנקודה.
כאשר הייתה נותנת לעצמה, הייתה סוגרת עיניים, ממשיכה ללכת,
דמעות נוצצות ויפיפיות רכות כמשי היו זולגות על עורה המחוספס
והקריר.
אך בפותחה שוב את עיניה, במהרה שבו להיות מוטרפות.
הייתה כשני אנשים מרוחקים, נשמות שונות לחלוטין.
אומרים שהיא אחזת דיבוק, לפעמים היא נלחמת לשוב לעצמה-
עצובה, בודדה.. פתטית.
מוכרחה להלחם כל יום-החזק ניצח.
בעוד היא, סגורה בתוך חדר שחור, משתדלת להתקיים.
הייתה תמיד מבוהלת.
צבע עורה היה לבן כקיר, ידיה רעדו רעד תמידי שעבר בכל גופה,
נשימתה קרה כקרח השורפת כאש
לא אומרת דבר.
למשמע קולה היפיפה היו עוצרים בצפייה, בתהייה לעוד, ובנשימה
עצורה, שמע-לא ישמעו.
אך מעולם לא דיברה.
מילתה הראשונה ידועה רק לשדים
אשר ממזמן לקחוה.
עיניה מעולם לא הסתגלו לאור-אך מבטה צלול כמו הים.
היה כמשב רוח מרענן.
אך כל אלו-כשהייתה היא עצמה.
כשלא הייתה צורחת בטרוף, מכה את עצמה, צוחקת, או רצה.
כשהייתה בורחת לחפש אחר אותו דבר, שישיב אותה אל עצמה, אל
ביתה.
למרות שהייתה נשלטת ע"י נשמתה השניה, היא התירה לה לחפש.
עולמות נפרדים שבו את נשמותיה.
ללא יודעין מחזיקים בה בכוח.
הייתה מתנדנדת בין אחד לשני, בחיפושה אחר חייה, שעוד חולפים
מנגד בעודה אינה מסתכלת. הם לא רצו שהיא תמצא. לכן קראו לה
ללכת במעגלים בחיפושה, כך ביטחו-שלעולם לא תגלה ותמצא את אשר
היא מחפשת כה הרבה זמן שנדמה כנצח.
דמעותיה כלואות בריסיה הקפואים, ופיה תפור.
-מקומה באשפוז- היו חושבים.
בעודה ממשיכה ללכת, ללא יודעין, במעגלים.