סתם כך קמתי בבוקר בתחושה שנגמרו לי המילים.
כל היום מדברים איתי ואני לא עונה - לא שאני לא רוצה לענות וזה
לא שאני לא יכולה לענות אלא בלי שום אזהרה נגמרו לי המילים.
אני הולכת להרגע להקשיב לשקט שבחוץ לשמוע את הציפורים מציצות
ככה סתם ביום כזה חסר מילים אני מעבירה אצת הזמן אם השקט-רק
חושבת.
אחרי זמן מה חוזרת הביתה לא יודעת כמה זמן היתי שם.
אני נכנסת לחדר החם החשוך שלי - אתה נמצא שם מחכה לי
מחכה כדי להגיד לי שאתה יותר לא מחכה. אתה דיברת על זה שאני
אדישה,שקטה ולא מחזירה נחמה
תמיד אמרתי לך את זה אני לא מדברת
אתה יודע שאני מיואשת אבל אתה לא יודע למה -לא סיפרתי
לא רציתי לא יודעת למה
סתם כך בלי סיבה מיוחדת. אתה יודע שעל הרבה שאלות אני לא עונה
כי אין לי תשובה אני לא מגיבה אני מקשיבה לשקט ליאוש שכבר הגיע
מזמן. אני לא עונה לך אתה מדבר אתה צועק שאני לא עונה אתה
מתעצבן -לא אפכת לי-אתה הולך-אני בוכה
אני מבקשת סליחה -אתה כבר תפוס
אני בוכה אתה בוכה - אנחנו לא ביחד , הפעם אני שואלת שאלות
הפעם אתה זה שלא עונה ,הפסקתי לשאול - אתה תפוס, אסור לדבר
אני הולכת-אתה חוזר חוזר תפוס,אני לא מבינה
אני מבליגה והולכת מדברת אל השקט, עצובה, בוכה ,שקופה, מדברת
איתך
ושוב  פעם שמחה!