New Stage - Go To Main Page

בובי קאזאן
/
מכתב מהאוסף

למה לי לכתוב לך? בהתחלה חשבתי אולי אני כותב לך כי אין לי למי
לכתוב. אולי כל המכותבים שלי אזלו. ובאמת לתקופה מסויימת זה
נראה כך. כותב לך מתוך שארית רצון בחברה אנושית, אפילו אם היא
על הכתב.
כתבתי לך כל מיני דברים, בעיקר חצאי שיחות, שכן את תגובתך שלך
לא יכולתי להשיג, חצי משוגע חצי מדבר לעצמו. כתבתי לך מה הייתי
רוצה, מה נשתנה בי, איפה הייתי לאן הלכתי עם עצמי, הרוב היה
נכון ואפילו מדוייק לפרטיו. לא היה לי חוץ ממך מי שיידע, אולי
עדיין אין לי באמת. הרי מאחרייך כבר כתבתי לעוד אנשים, גם
נשים, אבל דומה שרק המכתבים אלייך הם רוויי אמת. ולחשוב שרוב
הזמן שהייתי איתך הייתי שקר מוחלט ואידיוטי. יפתי אין לי ולא
הייתה לי תקווה שתביני, או תעשי צעד לכיוון של מה שאני רוצה,
אני אפילו שמח על כך מעט.
טוב לי בליצנותי הקרה האכזרית, אני מפתח לעצמי אורחות נוקשים
של ד.ה.לורנס, 3000 מילה ליום, מעניק לעצמי מתנות כאב כל יום
מחדש, מאזין בקשב רב לחיים המתרחשים בכל מקום חוץ מחדרי,
משתעבד לכאב המתוק מר שיש לי כבר סרטן מחלה ממנו. אני מפחד
בעיקר רוב השעות הפנויות שלי, אפילו בעבודה עם הילדים. פוחד
ונושם לאט, מעיף מעליי בחוזקה כל שריד של שפיות, אני מאניה
מצחיקה ומשובבת נפש
אם יכולתי לביים אותך, להפיק את כיכובך בחיי, הייתי משתמש
בזויות צילום מארצם של האחים כוהן, בשחור לבן ואדום, לתת לך
עצמה, בהתקרבויות איטיות מדודות סגנון על סף דלתך, הייתי מאיר
אותך רק מלמטה, שתנסקי למעלה מכל מה שארצי. הייתי מושיב אותך
בקדמת בית ממורפסת, לצדך עציצי אורגנו תלויים, הייתי חובש
לראשך מגבעת רחבת דף כשל ג'ואן באאז, הייתי מוסיף עגילים
עדינים ביותר לתנוכייך, את שערך הייתי מפזר בלי השגחה מוקפדת.
באשר לנוכחותי, הייתי שם עצמי בשלל פינות חבויות בפריימים,
מביט בך ועוצר נשימתי, מתקרב בחשאי ומסדיר את שמלת החצות שלך,
מיישר מעט את המגבעת. השחקנים סביבך, להם הייתי מוחק את איזור
הפה בעריכת וידאו או סתם מבקש מהם לשמור על דממה. הייתי מעביר
אותך שעות של הליכה יחפה אליי וממני, שחוק בכסא הבמאי הקטן
שלי, פס הקול היה מורכב ממאות אם לא אלפי האמנים האהובים
עלינו.
מה לא הייתי עושה.

אני נותן לך כל זה. מוכן להשיל ממני עתה במהירות את הכל. את
חדרי החשוך, את האוויר המעוך שמתבשל פה מעליי, את החלון הפתוח
כדי רבע, את המקלדת העקרה הזו, את הצלילים החלושים שמופקים
כאן, את קרירותה של הרצפה בערבים הקיציים, את החום הרך
בחורפים, את הלמות לבי השובק לאט ובטוח, את כל הכעס הארור הזה
שנתברכתי בו, את המחלה הממארת הנעלמת הזו שנראה כי לא אפטר
ממנה למרות הכול וכול.
קחי את זה וזרקי למקום כל כך רחוק שלא אוכל למצוא דבר מזה
אפילו כשארצה, והרי ידוע שארצה, אני מכור להתנוונות שלי כאילו
בשורשים אמביוולנטיים. אבל רק בידייך אני מוכן לזרוק זה. מה
זה? אינך מוכנה לזרוק? אבל, למה... לא זורק, הכל נשאר כאן, אל
תתוכחי. הכל נשאר. עזבי את התמונות, שחררי מידייך את החושך
הכובל.

לא קראתי בשמך הפעם. לא במכתב הזה. בכל הקודמים קראתי לך
מפורש. אני כבר לא קורא. מייצר למענך תכתובת פשוטה ולא רוצה
בקשר בך באמת. רק לזרוק לך פתיון ולברוח עם חכתי מהאוקיינוס
ליערות. להיות נווד בלבך בלי רשות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/10/03 13:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובי קאזאן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה