בהתחלה הייתה שמש, אבל בשבילי תמיד יש ירח.
מההתחלה ראיתי רק חושך, כאילו מישהו כיבה לי את השמש. לא חושך
אופטימי, או רומנטי, סתם חושך מדכא כזה, שאי אפשר לצאת ממנו גם
עם האור הכי גדול בעולם, לפחות ככה חשבתי. בשבילי תמיד היה
ותמיד יהיה חושך, חושך ושי.  

מהשניה שהגעתי לעולם הזה תמיד ראיתי הכל על הצד הריק והשחור,
כמו הלב שלי. הסתכלתי על העולם ולא ניסיתי להבין מה אני יכולה
להרוויח ממנו, מה הוא שווה. לעשות את ההבנה הזאת ולהסתכל לעולם
ולאנשים שאוהבים אותי בעיניים. כל החיים שלי אני ילדה קטנה
שמפחדת להתמודד עם העולם, אז אני בורחת ומפגינה שאני מין אדם
בטוח בעצמו שאני בעצם לא.

בעצם הבן אדם שהראה לי את עצמי האמיתית, שלא פחד להתמודד  
איתי, לצעוק עלי, ולגרום לי להבין איזה פחדנית אני, היה שי.
פעם ראשונה שראיתי אותו חשבתי שהוא עוד בן-אדם לשנוא, עוד אחד
לרשימה, עוד אחד לעולם השחור שלי, סתם אחד שלא ישנה לי כלום
בחיים כי הוא מפחד יותר ממני.

יום אחד חזרתי הביתה מבית ספר, עם הילקוט הכחול שקיבלתי
ליומולדת וקרעתי אבל אמא הכריחה אותי להשתמש בו בכל מקרה.
הייתי בכיתה ז', סתם ילדה קטנה שמרגישה גדולה, הולכת לי כאילו
העולם שלי, ואז ראיתי אותו עם חולצה קרועה ומכנס קצר. התעלמתי
והמשכתי ללכת, הוא צעק לי איזה מילה, לא הקשבתי והלכתי הביתה.
לא ראיתי אותו חודש שלם, ומשום מה הוא היה בראש שלי כל הזמן,
כמו איזה מחלה שלא יוצאת, אבל מחלה בלי תרופה.

אחרי חודש וקצת ראיתי אותו, עם אותה חולצה ואותו ג'ינס קצר,
שוב הוא צעק משהו, רציתי לענות אבל לא ידעתי מה, הוא היה
הבן-אדם הראשון שהצליח לגרום לי להיות חסרת מילים, כי באותו
זמן אני ידעתי הכל לגבי הכל. ושוב הוא צעק והפעם שמעתי מה:
"סנובית...  מה הקטע שלך? יודעת הכל מה?"
הוא קלע בדיוק, אז הייתי חייבת לענות, ואמרתי:
"אולי כן? מה, זה לא אפשרי לילדה בכיתה ז'?"
המשכנו לדבר, עשינו סיבובים בשכונה. הוא ממש הבין אותי, ומאותו
יום הוא היה החבר הכי טוב שלי, וגם היחיד.

אחרי שנתיים, עדיין הוא היה היחיד שהיתי מסוגלת לדבר איתו. לא
סתם, אלא ממש. כמו המחשבות שרצות לך בראש לפני שאתה נרדם - אז
ככה. ממש להוציא הכל בלי לחשוש לתגובה רעה; והוא היה מקשיב,
ובאותו זמן לא הבנתי שהוא רק הקשיב ולא סיפר על עצמו בכלל,
אפילו את השם משפחה שלו לא ידעתי. התבגרתי בשנתיים ולא התבגרתי
בכלל.

בכיתה י' (שנה אחר כך) נהיינו חברים, לא סתם כמו עד אז אלא
חברים ממש. הוא ידע עליי הכל, והיה הבן-אדם היחיד שבאמת
אהבתי.
היינו הולכים יד ביד ברחוב ומסתכלים על השמיים.

יום אחד, בעצם בסתיו של כיתה י', זמן קצר אחרי שנהיינו חברים,
הלכנו ברחוב, כמו כל יום כמעט, חוץ בימים שהוא עסוק ולא יכול
להגיד לי במה. הוא הלך לידי, החזקנו ידים, הוא חייך, ושניה אחר
כך הוא נפל. לא הבנתי, נלחצתי, והתחלתי לבכות לצרוח לעזרה, הוא
על האספלט ואני בוכה.  הוא לא התעורר ואני הבנתי מה קרה, הבנתי
שזה היה החיוך האחרון. הסתכלתי לו בעיניים והם היו בצבע
השמיים, ומאותו יום השמיים לא השתנו, לא בשבילי.