לא הייתי אומרת עליה שהיא היתה ילדה מוזרה,
הייתי מעדיפה להשתמש במילה מיוחדת,
תמיד היא היתה שונה מכולם, בלבוש שלה, בדברים שהיא עשתה
בהתנהגות שלה, מן ילדת מסתורין שכזאת.
כשעמדתי שם, מול כל האנשים בלוויה שלה, והסתכלתי על העיניים
הבוכות של כולם, פשוט לא היה לי מה להגיד, אז אמרתי: "אני
משתתפת בצער הרב של כולם על איילה", פתאום אני משתתפת בצער הרב
של כולם? אחרי כל מה שעשיתי לה?
אני גרמתי לה לחתוך, אני גרמתי לה להיות בולמית, אני לא שמרתי
עליה, אני נתתי לה למות...
באותו יום כשאמא שלה פתחה את דלת החדר שלה ומצאה אותה שוטטת דם
על הרצפה, אני לא עצרתי אותה מלשרוף לעצמה את השערות, אני לא
עצרתי אותה מלשתות את כל האקונומיקה שהיא שתתה, אני לא עצרתי
אותה מלחתוך לעצמה את הורידים ואני לא עצרתי אותה, לבסוף לאחר
כל הסבל, לירות לעצמה כדור בראש שאמר את המילה האחרונה...
ועכשיו אני עומדת שם, מול כולם, מנגבת את הדמעה המלוחה כים
המלח על הלחי של אמא שלה, ואומרת שאני משתתפת בצערה, אבל היא
לא שומעת אותי, איך היא תשמע אותי? איך? הרי אני לא באמת שם.
עכשיו כשאני רואה את כולם בוכים, אני מצטערת על מה שעשיתי, על
הסבל שגרמתי לכולם ולעצמי.
אחרי שאתה מת ואתה יכול לראות את כולם מהצד במיוחד כשהם
מתאבלים, אתה יודע שלא היית צריך ללכת, הם צריכים אותך.
אבל באותו רגע, בחדר החשוך, לא חשבתי על זה, חשבתי רק על עצמי,
על זה שאני רוצה למות, רציתי לגרום לעצמי לסבול כמה שאני
יכולה, שרפתי את עצמי, הרעלתי את עצמי, חתכתי את גופי, ויריתי
את הכדור ההוא שבהחלט נתן את המילה האחרונה.
אז עכשיו אמנם אני באמת משתתפת בצער של כולם עלי, אך עכשיו זה
מאוחר מידי...