[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פו הבר
/
לילה ויום

אני יושב במסוף ומחכה לאוטובוס של 20:35. יש משהו באור של
מנורות הכספית שעושה לי לא טוב, הדרך שבה הכל משתנה לאותו גוון
של כתום דהוי. זה מצית לי מחשבות על הקשר הפיזיולוגי בין החומר
לנפש, נאחזתי במחשבה חזק בניסיון לברוח להרהורים. ומה אם אני
יכול להחליט איך אני מרגיש?
אוטובוס 261 אמור להגיע ואני יושב לבד. לפעמים אני נתקף בהלה
למחשבה שמא מישהו יחליט לשדוד אותי, איך אני אסתדר כאן בלי כסף
או פלאפון. אני מעביר את היד מעל הירך ותחושת הקלה צצה כשאני
מרגיש בליטה בכיס, הפלאפון עדיין עלי.
כמה אפשר לחוות את אותם הרגשות שוב ושוב מבלי ללמוד? אני עומד
מימין לספסל ובעברו השמאלי עומדת בחורה שהספיקה להתמלא ב - 20
ומשהו שנות חייה. היא מדברת בקולניות עם איש הביטחון ומנסה
להוכיח בערמומיות שהיא בקיאה בלוח הזמנים של קו 261, לפחות לא
פחות ממנו. משקפיים לעיניה וצמיג לבטנה, וחצי חיוך שמסתיר
ביטחון עצמי מנותץ. וודאי חיי עדיפים על שלה ויחד עם זאת אולי
היא מאושרת. ואולי לא. חולפות עוד 5 דקות ומגיע קו 261,
מהדגמים שעוד צבועים באדום, אני עולה ושואל את הנהג למחיר
הכרטיס והוא משיב, "אחתשרה חמישים", אני פותח את הסקוטץ' בארנק
ומוציא את הכסף המדויק ומוסיף תודה.
גם באוטובוס הכל צבוע בגוון כתום דהוי והאנשים נראים זהים לאלו
שישבו בחוץ, מסכנים ועלובים. מעניין איך הם נראים ביום. אני
עושה את דרכי לספסל שמאחורי הדלת האחורית ומתיישב לבדי בכיסא
שליד החלון. מצידו השני של טור הכיסאות יושבת פרחה שמקשיבה
למוזיקה מזרחית באופן כזה שגם שאר הנוסעים שמקיפים אותה נאלצים
להקשיב. אני מסתכל עליה בלי ידיעתה, בוחן את הנזם, השיער
המחומצן שספוג בקרם לחות וקוקו שנאסף גבוה יחסית. אפה מעוקל
מעט כמו זה של עוף דורס אך לא זה מה שגורם לה להראות לא מושכת,
אלא הנסיון להיות מישהי אחרת. ספסל מאחוריה יושבת חיילת שדומני
שהיא חושבת עלי שכן מבטה מסגיר. אני יושב זקוף ומביט אל מחוץ
לחלון כשהאורות של יפו בלילה מספקות לי חומר למחשבה.
הנה אנחנו מתקרבים לכפר ערבי והאוטובוס עוצר בכדי לתת למישהו
לעלות. אני לא מאלו שחוששים מפיגועים אך תמיד בזמנים כאלו חושב
על עצמי בפיגוע, אם אני מוכן כבר למות או כיצד אני יגיב אם אני
רק אשאר נכה. ישנם רגעים בו המוות מנחם, לאו דווקא כמיהה למות
אלא ניסיון להשלים עם הרעיון. אני מדמיין איך הייתי מגיב לו
הייתי בספינה בלב ים ולפתע סערה הייתה מגיעה והייתי נזרק מעבר
למעקה. אולי רגעים כאלו אינם חייבים להיות מפחידים, בסך הכל
חודלים מלנשום, אין כאב. מחשבות אלו מובילות אותי לחשוב על
השואה, שכן וודאי לא הייתי שורד את השואה במגמתיות שכזאת. בטח
כל מי שניצל בשואה היה בעל רצון עז להמשיך לחיות וכל אלו
שהשלימו עם המוות נספו במהלך הזמן. אני וודאי הייתי מאלו
שרואים זרוקים ברחוב שעונים על גבי קיר לבנים מטונף בלי זיכרון
לצלם אנושי.
אני  מנסה לתפוס שלט חולף ולהבין איפה אני נמצא, עוד מעט התחנה
שלי. חבל, נסיעות תמיד עושות לי טוב. מי שהגה את הרעיון הזה בו
אני משלם כסף בתמורה לזמן איכות באוטובוס בוודאי הרוויח
מיליונים, איך אפשר שלא להנות מזמן ישיבה אל מול נוף חולף
וצורך בלעשות כלום. האוטובוס מגיע לתחנה שלי ואני יורד, שוב
אותו צבע עכשיו בליווי בדידות של היעדר אנשים. אני ניגש לצמד
נהגי מוניות שנשענים על המרצדסים שלהם, אני מבקש סליחה ויוצר
קשר עין אם אחד מהם, בינתיים מצלצל הפלאפון של הנהג השני. "אתה
יודע איפה זה רחוב חן?". "כן, בהחלט" הוא עונה במבטא תימני,
הנהג השני מבקש ממנו עט והנהג שלי משקיע חצי גוף עליון מבעד
למרצדס הלבנה שלו בחיפושים אחר כלי כתיבה. אני מחכה מעט לראות
אם הוא מוצא ומגשש בצד התיק שלי לשלוף עט בעצמי, מושיט אותו
לנהג עם הפלאפון. ההוא מהנהן לי בתודה בעודו ממשיך לדבר
בטלפון. "כמה זה יעלה לי?".
"... אאה, עם מונה זה בטאח יצא 15 שקלים".
"אוקי"
שנינו נכנסים אל תוך המרצדס הלבנה שלו ובינתיים הנהג השני
מחזיר לי את העט.
"אז להפעיל מונה?", הוא שואל.
"לא צריך, 15 זה בסדר גמור"
אנחנו נוסעים ולמזלי הוא לא מנסה להחיות שיחת חולין שבה אני
אצטרך לשמוע דעות שמסתיימות ב"תאמין לי", ולצחוק מכל הלב
לבדיחות על זונות.
שלוש דקות של שקט יחסי עוברות והוא עוצר, ואומר הגענו.
אני פותח את הסקוטץ' ומוציא כסף מדוייק. "אם אפשר רק לקבל גם
קבלה".
"בוודאי", הוא אומר ומחזיר לי שלושה שקלים, "...בגלל שאתה אורח
כל-כך נחמד", ומושיט לי גם את הקבלה.



בבוקר אני מתעורר לאורה של הזריחה. אל מולי נפרס עמק בית כרם
ומאחוריו הר חלוץ שצבוע באור כתום של הזריחה. אני מנקה את
עיניי מכל מה שהצטבר בלילה ויוצא למארחי בברכת בוקר טוב, לאחר
מכן אני ממשיך אל העיסוק שהביא אותי ליישוב.

לאחר שאני מסיים אני עושה את דרכי ברגל אל תחנת האוטובוס ומכיר
מעט את העיר. שלישיית איתיופיות עם תרמיל בי"ס חולפות על
פני,אחת מהן מזכירה לי מישהי ואני לא יכול שלא להרגיש קשור
פתאום בחיבה עמוקה ליופי העדין של פניה. אני מוצא איש מבוגר
ברחוב ושואל אותו לגבי כיוון התחנה והוא מסביר לי בסבלנות את
הדרך ומציע לי לעבור לצד שמאל של הרחוב שכן שם התחנה נמצאת.
אני מודה לו בחיוך והוא מחזיר לי בחיוך. אני הולך כעשרים דקות
ומגיע לתחנה שבה ירדתי אתמול בלילה. אני מבחין בנהג מונית
מאתמול בערב יחד עם החבר הפלאפוני שלו, אך ממשיך הישר אל הצל
של התחנה. משמאלי חייל במדים של חיל הים שנראה כאילו מחשבות
מטרידות אותו. מימיני יושבת בחורה שמנסה שאני לא אראה שהיא
בוחנת את הפרצוף הלא מגולח שלי ואת התיק שלי, שמא אני מחבל שבא
להרוג אותה. אני פותח את תרמילי ומוציא את הספר שהבאתי איתי
ומעביר את הזמן בקריאה על הסיסטמטיקה של מערכת הרכיכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שמאשר את
הסלוגנים, יש לי
סרטן.
כאקט הומניטרי
אני מבקש שתאשר
לי סלוגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/03 11:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פו הבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה