כשאת מסתכלת לי ישר בעיניים, דרך האישונים
הירוקים שלי, את רואה את הנשמה שלי, על כל
גווניה, את רואה אותה, מתערבלת, בחוסר כיוון,
כמו הוריקן אימתני, מסתחררת, וסוחפת
עמה שיירי חוויות, מעיפה דמויות לכל
עבר, משליכה את הצללים בכוח שאין
לעצור, ואת מבקשת ללכת, את רוצה רק
לרוץ לאסם הקרוב, להכנס למחסה התת-
קרקעי, במדרגות עץ צרות, לאור עששית
קטנה, להגיף מאחור את דלתות המקלט
הכבדות, ולהקשיב לרוח השורקת דרך
הסדקים. מעט האור שמסתנן פנימה, אט
הולך ומאפיר, הולך ומשחיר. זמן נוקף,
הדקות תחלופנה ולך לא נותרה סבלנות.
מאזינה ובאחת, שקט מושלך! את שוב בוחנת את
עיני, מביטה עמוק, פנימה. את רואה את החור
שפעור בתוכי, החלל הבולע כל, כאן בעין הסערה. |
