אני שונא להיות טועה, שונא שונא שונא, תמיד חשבתי שהסיבות שאני
אף פעם לא מוכן להודות שטעיתי הן, שאני תמיד צודק
אמא שלי הייתה נוהגת לומר לי את זה, מצד שני, אמא שלי הייתה
נוהגת לומר לי הרבה דברים, היא לא הייתה כזה אדם מפרגן, היא לא
הייתה בכלל אדם מפרגן.

אני זוכר מתי הבנתי שיש לי בעיה להיות טועה, הייתי על הים
(=הטיילת), עם אפרת(קנול, לא פלנר) ואיתי, ושרנו, ואני כהרגלי
בקודש זייפתי.
ואז דיברנו על משהו, לא זוכר מה זה היה, ותיקנתי את אפרת, והיא
אמרה לי, אתה חייב להיות תמיד צודק נכון.
אז אמרתי לה שכן, מין כן ציני כזה.

אף פעם לא הצלחתי להחליט אם זה טוב או רע לא להיות טועה.
אני יודע שהרבה אנשים חושבים שזה רע, אבל מצד שני, יש לזה
יתרונות. למדתי ככה להתווכח לכל הכיוונים,  אני גם מבין ככה
בהרבה דברים, אני חושב שאני יכול להתווכח על כל דבר שבעולם,
ובעד או נגד כל נושא. למדתי ככה גם את כל השיטות של דמגוגיה,
רטוריקה, ומימיקה, הכל בשביל לא להיות טועה בסוף.

אומרים שזה גורם לאנשים לכעוס עליך, אבל אני מסתדר לא רע, סה"כ
ברוך השם שאני נושם (ואפילו נושם יותר מכל האסטמתיים)
יש לי חבריםידידות, היו לי חברות, אני מסודר מבחינה חברתית.
ואולי במעמקי ליבם, הם לא אוהבים אותי כמו שהם אומרים, אולי.

אבל אין מה לעשות יום אחד אני אדע, פעם הייתי קקטוס, היום אני
מבין שעדיף להיות בן אדם.