" אהבתי אותך, אך את בגדת באמוני, את חיי הייתי נותן למענך,ואת
רצית לקחתם.אבל אז התגלה לי פרצופך האמיתי, עובדת הסיוטים."
אני אומר תוך כדי הלבנת הסכין השחורה מעל הלפיד.
היא אומרת בבכי: "אני לא רציתי לעשות את זה... אני אוהבת אותך.
באמת. אתה חייב להאמין לי!" "את ניצלת אותי, השתמשת בי, את
אינך באמת אוהבת אותי, בוגדת." אני אומר בעודי מוריד את הסכין
המלובן מין האש ובוחן אותו בכדי לבדוק שהגיע לחומו המירבי.
"ועכשיו." אני לוקח נשימה עמוקה. "הגיע הזמן שתבואי על עונשך"
אני מתקרב אליה באיטיות עם הסכים מורם.
"העיניים, העיניים שכל-כך למדתי לחבב, להאמין.לא עוד..." אני
לוקח את הסכין ומצמיד לה אותו לשתי העיניים בעוד היא צועקת
בכאב. "הפה,  הפה שתמיד חפצתי בנשיקתו. אך במקום זה שלח אותי
אל אובדני. לא עוד..." אני אומר בעוד אני מצמיד את הסכין
לשפתיים שלה. היא מנסה לצעוק אך אינה מצליחה בגלל הסכין המלובן
המוצמד אל פיהה, אני בתגובה לנסיונה לצעוק בכאב רק מהדק עוד
יותר את הסכין אל פיהה, מה שגורם לשובל של דמעות לרדת מעיניה
העיוורות. "הידיים, הידיים הרכות, הנעימות, שכעמט שלחוני אל
מותי, לא עוד..." אני מעביר את הלהב עם צדו החד על כל ידה,
מהכתף עד לכף היד, דבר שגורם לשביל אדום של כוויה מלווה בדם
זולג להופיע על כתפה. "ועכשיו, הענשתי אותך מספיק. הגיע זמנך
למות, אך לפני... רציתי להגיד דבר אחד: אני מצטער. אני מצטער
על כל זה, אך לא השארת לי כל ברירה אחרת." אני נושק לה על פיה
השרוף, המקום עדיין לוהט אך אני ממשיך לנשק למרות הכאב. ובעוד
אני עושה זאת, אני לוקח את הסכין הלוהט ותוקע אותו בליבה
במהירות. היא משתנקת במהירות, מפסיקה לנשום, עיניה נעצמות ולא
נראה עליה כבר שום רוח חיים. "אני כל כך מצטער." דמעה מתחילה
לזלוג מעיני, אני מתיישב ליד הגופה, נותן לה נשיקה אחרונה על
הלחי, מחבק אותה בעודי בוכה. "למה היית חייבת לעשות לי את זה?
למה..." אני בוכה ובוכה בעודי מחבק את גופתה השוממת...





לכל אחד יכולה להיות משמעות שונה לסיפור, אם יהיה ביקוש אני
יכתוב את המשמעות האמיתית של הסיפור