בין מארב למארב, בין מבצע לפעולה אני צופה בטלוויזיה.
על המסך חותכים אויבי עם תער במצח בניהם, לאות הזדהות עם כאב
הקדושים.
התינוק צווח, הפעוט בוכה - והאם בחיוך אוהב מתקרבת עם הסכין.
כמה אני פוחד מאותם ילדים שיגדלו ויהפכו לוחמים נוראיים וחסרי
רחמים. כמה גדולה יש בעם המקריב עצמו כדי להפיל את אויביו.
אני מעיף מבט מן החלון אל הכפרים העלובים, היושבים על הגבעות
הנפרשות למרגלות ההר עליו אנו יושבים.
הכלב הקשיש ששוכב לרגליי מתחיל לכרסם ברגלו על מנת לסלק
פרעושים, כאילו אינו יודע שזהו מאבק חסר תקווה. רגלו כבר פצועה
ומדממת מן הנשיכות הקטנות, ומצבה בוודאי גרוע בהרבה משהיה לו
עזב את המאבק חסר התכלית הזה וביני לבין עצמי אני מהרהר בכך
שבוודאי יכרסם את רגלו עד שזו תירקב בטרם יתיר לאותם קרציות
לחיות בקרבו.
מבטי חוזר אל הכפרים הקטנים בהערכה מחודשת. בעודי יושב ומקיפים
אותי טנקים, נגמש"ים ומכונות ירייה, נראים היושבים באותם
הכפרים חסרי כל יכולת להתמודד עמנו. בעיני רוחי עולה תמונתו של
הקיסר הפאדישח מביט בעצב והערכה בדיוקנו של בן-דודו הרחוק,
הדוכס לטו, ומהרהר בגורל שהביאו לצורך להשמיד את מי שיכול היה
בנקל להיות לו כאח.
הכלב הזקן מביט בי במבט עייף ונכנע בינתיים. הוא מדדה אחריי
בעודי יורד לעמדה, בנשק טעון ועטוי שכפ"ץ. הירח, פס אדום ושקוע
בתחתית האופק, מאיר על הכפרים בקושי. לפחות לא קר הלילה, אני
חושב. עוד מעט ייגמר החורף, והבוץ יתחלף בחול, אבק ואפר שיישאו
באוויר בכל מקום.
החול, אני חושב לעצמי.
לא היה זה סופו של הדוכס לטו - בנו של הדוכס שב לנקום את מותו,
"כעוף החול הקם מאפר בית אביו", והכה בקיסר בעזרת היושבים
באותם הכפרים העלובים שדיכאה הקיסרות - עם כבוש ומדוכא, עם
שהחיים בעוני ותחת שלטון זר הובילו אותו לפולחן המוות וההקרבה,
עם שהקים את הפדאיון, שקרא לג'יהאד, עם שנשיו זרקו את עולליהם
כנגד הכובש הקרב, עם שחטף את מטוסי אויביו... וריסק אותם
בקרביו.
באיזו תהילה מוארים אותם לוחמים נוראיים מן הכפרים. איזו קנאה
הם מעוררים. אני מביט ברגלו של הכלב ונמלא בחילה. הוא כרסמה
כמעט עד העצם ועודנו מנסה להיפטר מאותם פרעושים. גם היה מנסה
מישהו לטפל בו, הייתה רגלו כבר אבודה. הוא מיילל לעומת הירח
העולה כעת, וצבעו מתחלף מצבע הדם לצבע חלב מרגיע.
קליפורד סימאק אומר בספרו, שלו היו הכלבים מפתחים תרבות, היא
הייתה אוטופיה, מכיוון שאין להם את תפיסת החשיבה הבסיסית
שמבינה מהי מלחמה. אני לא בטוח שלי יש.
לא, בעולמי שלי לא יהיה מקום לפאר שבמוות.
לא בעולמי תחתוך אם במצח בנה.
לא בעולמי יחייך צוציק בן חמש אל העולם ויספר כיצד פוצץ עצמו
אביו על-מנת לשחוט בני חמש אחרים, ואמו תלטף את שיערו בחיבה,
ובידה הסכין.
לא בעולמי תקריב אם את חיי בניה בשם אמונתה ולא תירא.
לא בעולמי תהיה גיבורה, בין אם שמה פאטימה או חנה.
לא בעולמי יקום שוב עוף החול.
אחנוק אותו במו ידי אם אצטרך.

אני הולך לישון.
במהלך הלילה הכלב יתפגר, כבר אין ספק בזה. במותו ימותו גם
הקרציות שירעבו. יש מאבקים שאין בהם מנצח, רק מי שמפסיד קודם.
ובשכבי לישון עולה בי מחשבה אחרונה -
שלא נלחמו אותם נדכאים לצד בן הדוכס מתוך ייאוש, כי אם מתוך
תקווה. תקווה לחיים ועתיד נורמלי.
האם יגיעו זמנים שקטים? לא יודע. אימי מאמינה שכן. אומרת
שאלמלא כן כבר מזמן היינו עוקרים מכאן, אך חייבים להאמין שהמצב
ישתפר, לא? אני נוגע קלות בנשק שמתחת לראשי -
האם גם אימי תקריב את בנה?