מלאך שחור נחת עלי פתאום
ומשך אותי איתו,
התערבלנו יחד לתוך מן חלום;
חלום שחור, מבריק וחלק.
עיניה לחשו לבוא אליה
עכשיו, מיד;
גופה הזמין את מגע אצבעותי,
סחף את חושיי.
יחד זרמנו בגלים של מחשבה, בין גלי הסדינים
ברוח של החושך;
והיא צוננת וחמה ואני נצרב שם איתה
ובגללה.
בשביל מה?
היא ציפור-דמדומים, דרור של לילה;
משי-גופה חמקמק ומתעתע.
חיה לעצמה, לבדה וכאילו
שואבת הנאה ממציצת דמי,
מנעיצת שיניה בעורפי -
לא די לה.
לא די לה.
הלכתי אחריה כעיוור, והיא ניפצה לי את החלום;
שיחררה את ציפרניה - והתרסקתי אל הקרקע.
לא הקשבתי לאחד, ששימש לי כנביא-זעם
- והוא כל-כך צדק במילותיו.
ועכשיו אני כועס עלייך כל-כך,
ילדה מטורפת וחושנית;
אבל השיר הזה (אפילו השיר הזה)
אינו מצליח להוציא את דמותך ממחשבותי -
וזה בדיוק מה שמטריף אותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.