היא מרחה את ידה ספוגת הרוק על חצאיתה, מנסה להתמקד בשולחן,
בדפים שעליו, אך דבר לא עזר לה להיפטר מתחושת הקבס המבחילה
שמילאה אותה. היא הרימה את מבטה אל שאר הכיתה. המורה ימימה
שקדה על עקרונות המוסר והטהרה, מספרת לבנות על נפלאות אשת החיל
שתשמר בשביל בעלה לעתיד, שתחווה יחסים לראשונה עם מי שיהיה
נשוי לה כדת משה וישראל. חברותיה לכיתה בלעו את המילים בשקיקה,
אך היא לא יכלה להאזין. עיניה הושפלו שוב, והפעם סקרה את עצמה.
חצאיתה ליטפה את המרצפות הקרות, חולצתה הארוכה כיסתה אותה
לגמרי, אך היא הרגישה ערומה, פגיעה, והרוק המטריד המשיך להצטבר
בגרונה. בזינוק חסר אונים היא ברחה מהכיתה, מתלבטת עדיין אם
לבכות או להקיא, ואף אחת משאר החסודות לא העלתה על דעתה את מה
שבאמת התחולל בתוכה.
 בלילה, כששכבה במיטתה, היא כבר ידעה מה הולך לקרות. מתחת
לשמיכתה, מכורבלת בעצמה, ידעה שלא תוכל לעשות דבר כשהוא יגיע.
היא הריחה אותו מתקרב, את ניחוחו המלוכלך עולה אט אט במדרגות
המובילות לחדרה, מחייך לעצמו בזדוניות, יודע גם הוא שלא תוכל
להתנגד לו.
 כמו בכל לילה, הדבר הראשון שהוא אמר לה לעשות זה להיפטר
מבגדיה. מייבבת וחלושה, היא התפשטה, זורקת חצאיתה לצד, שוכבת
על המיטה ומתפללת שהוא יתחרט, שיחליט לסגת ויעזוב אותה לנפשה,
אך הוא אף פעם לא תופס רגליים קרות. הוא מחייך אליה, לוחש לה
דברים מרגיעים, מספר לה איך כדאי לה לשתף אתו פעולה, ודורש
ממנה להפסיק להתנגד. הפחד אוכל אותה. היא לא מצליחה להילחם בו
כשהוא מפשק את רגליה הטהורות ומתחיל לבצע בה את זממו. היא
זועקת. מכאב, מבושה, מגועל, ולפעמים היא מתענגת ובושתה הופכת
משפילה. הדמעות שבקצות עיניה לא עוצרות אותו, להפך, הוא רק
שואב מהן סיפוק חולני, ולש את שדיה הרכים בחייתיות. וזה נמשך.
שעה, שעתיים, לפעמים יותר, והיא מתחננת, בקול אנוש, מיללת
כחתולה פצועה, שיפסיק, שהוא רוצח אותה, שהוא מטמא אותה, והוא
מפסק את ישבנה, חודר אותה, משחק בה כמו בובת סמרטוטים ולא
מפסיק לגנוח. היא עוד מנסה לעצור אותו בשארית כוחותיה אך הם לא
מספיקים. "למה?" היא פולטת בצרידות שנוקה, "למה אתה עושה לי את
זה?" היא פורצת בבכי שקט ואכזרי, בכי חשאי שחושש להיחשף. והוא
לוחש לה בקול נמוך ומקומם, "כי ככה אני אוהב את זה" ומוסיף
בבוטות " ואין לך מה לעשות בעניין, אז תיכנעי. אני יותר חזק
ממך" והיא יודעת שהוא מנסה להטמיע בה את העובדה שלא תוכל
להתנגד לו. ואז הוא עוזב, והיא נשארת על מיטתה, מוטלת, גופה
חסרת חיים, מביטה בתקרה ומתייפחת. מתייפחת עד שנרדמת.
 אף אחד באולפנא לא יודע מה היא עוברת. היא לא תעז לספר, לא
למחנכת שלה, לא ליועצת, ואפילו לא לחברתה הטובה שגית. שגית
מבחינה שמשהו לא כשורה, היא מנסה לדובב אותה, אך היא מצדה מנסה
לשדר עסקים כרגיל. שאר הבנות משבחות אותה מדי יום על אדיקותה
המופלאה, על בחירתה לשמור נגיעה מבנים,להתנזר, להיות משכמה
ומעלה. גם המורות אוהבות אותה ומרוצות מהישגיה הלימודים
והתורניים ואף מציבות אותה כדוגמא חיובית בפני הכיתה, והיא
נאכלת מבפנים. הבושה האיומה לא תיתן לה לפלוט את זה, להתוודות.

 ובלילות הוא נהיה אכזר יותר ויותר וגם יצירתי. היא מצווה
לעמוד מול החלון הפתוח לרווחה, מול הרחוב השקט כשערוותה חשופה
לעין כל ורוח הלילה הקרירה מקשיחה את פטמותיה. סטיותיו הופכות
מופרעות בכל לילה, ואין היא מצליחה לדמיין מה תהיה השפלתה
הבאה. חפצים שונים בחדרה הופכים לטראומטיים עבורה, חפצים
תמימים ולא מזיקים לכאורה. טלפון סלולרי, בקבוק קולה, עיפרון,
מסרק, סרגל, ושאר ירקות נכנסים לתוכה. נהיית כמעין כלי קיבול
עבורו, מחסן חפצים, ארונית. והיא צורחת את הצרחות הכי שקטות
בעולם, ולוחשת את הלחישות הכי רועשות בעולם, והוא גונח. היא
מבוזה כליל ונהרו החולה לעולם לא מפסיק לזרום. הוא לוחש לה
דברים איומים, אומר שהיא כבר מתחילה לשעמם אותו, ממוצה, חסרת
ערך, ושהוא צריך משהו חדש, סוער יותר, והיא זאת שתספק לו את
זה, כי אין לה ברירה. הוא מעיף לה סטירה כשהיא מנסה נואשות
לסרב והיא נשברת, בולעת את זרע הפורענות ונכנעת, כמו תמיד.
 בתפילת שחרית באולפנא היא לא מצליחה להשתלט על עצמה. המילים
מתערבבות לה. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..." היא
מצייצת. "ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן..." היא מוותרת, בוהה
בסידור בעיניים חלולות. התפילה מסתיימת. היא גוררת את רגליה
לכיוון שגית, ובלב חמוץ שואלת אותה בעדינות אם תרצה לבוא וללון
אצלה הלילה. לשגית כבר יש תוכניות אחרות אך בהתחשב במצבה הירוד
של חברתה הטובה ביותר, היא נענית בשמחה ואך מנסה לשלהב את
האווירה כשמציעה היא להביא את מכשיר הדי וי די המשוכלל שלה, עם
השלט האוניברסלי, וחבילה של סרטים רומנטיים נטולי קטעים גסים.
היא מתרחקת ממנה בצעדים איטיים, לא מאמינה למה שעשתה כעת,
והדמעות חונקות את גרונה ורק אלוהים יודע איך היא מצליחה למנוע
מעצמה להתפרק.
 ובלילה שגית באה. היא עולה אט אט במדרגות, לא מריחה דבר, לא
מתארת לעצמה את השטן שמחכה לה בחדר. היא נכנסת וסוגרת את הדלת
אחריה. הוא כבר שם, מסתתר, אורב, והיא כבר עומדת ערומה לגמרי
ושגית מחסירה פעימה. מכשיר הדי וי די שהביאה מתרסק על רצפת
החדר כשהיא סופגת את המכה מהמכשיר הקהה שהוא הכין מראש, אך
שגית מצליחה להישאר בהכרה, צופה בעד מסך טשטושה בגופה המתוח של
חברתה הטובה רועד כעלה נידף. בגדיה של שגית נתלשים בפראיות,
באלימות, והיא נכפתת לכסא בחבל עבה וצורב. מסקן טייפ אפור
מודבק על פיה וחוסם את זרימת האוויר. דמעות מצטברות סביב
אישוניה כשהיא מבינה את גודל המלכודת בה נפלה. הוא מתחיל
להשתולל, חסר כל רסן, מסואב, מוחץ את שדיה הקטנים וצובט את
פטמותיה. קיאה של שגיא מתחיל לטפס במורד גרונה ורגליה מפושקות
בברוטליות. מבעד למסקן טייפ צרחותיה נשמעות כמו הדים עמומים.
ליבה האדוק מזדהם, גופה ההדוק מבותק, ועלפונה קרב ובא. המסקן
טייפ נתלש מפיה בעוצמה רגע לפני שהכרתה נעלמת ושגית הפצועה
פורצת בבכי חרישי ורק מצליחה למלמל ביאוש. "אבל למה?!?" היא
מייללת. "אבל למה?!?".
  "כי ככה הוא אוהב את זה..." היא לוחשת לה בקול מלא יגון.
"והוא יותר חזק מכולנו.." היא מייבבת ודוחפת את השלט
האוניברסלי עמוק בין ירכיה.