כל יום. באותה שעה.  דמעה ועוד דמעה. ועוד באותה החורשה.  זאת
החורשה המצומקת הזאת, לייד הצומת המגעילה.  מהחורשות האלה שאף
אחד בכלל לא שם עליהם.  החורשות שאין שם אפילו ספסל.  רק פח
זבל.  חורשה קטנטנה.  ושם, כל יום, היא בוכה.  באותה שעה.  אם
תבואו כל יום לחורשה, תוכלו לראות אותה.  בשעה המסויימת הזאת
שכבר מתחיל להחשיך.  שהשמש כתומה, אבל היא כבר למטה.  ואם
מתאמצים, אפשר לראות את הכוכבים.  אולי אפילו את העגלה הגדולה.
אתם תראו ילדה - נערה.  יושבת לייד עץ. ובוכה, ובוכה,
ובוכה...
כל יום.  שני ורביעי.  הוא עובר לייד החורשה.  עובר, ואף פעם
לא הסתכל.  אם הוא היה מסתכל, הוא היה רואה אותה.  שער חום
רוטט.  אף אדום.  עיניים מבריקות.  ודמעות זולגות, וזולגות,
וזולגות...
נגיד, יום שני אחד, או רביעי אחד.  הוא פיתאום בדרך למקום שלו
שהוא כלכך מתגאה בו, והוא מחליט באופן לא ברור להיכנס לחורשה.
ושם הוא רואה אותה.  הוא מתקרב, ומסיט את השיער החום.  חושף את
העיניים שפיתאום נהיות ירוקות ושמימיות.  ומנשק אותה חזק על
השפתיים שעדיין רוטטות ורטובות מהדמעות.
אוקיינוסים.  מרחבים.  שמש זהובה ורוח אדמדמה.  המון ריחות.
ריחות של פרחים לא מכאן.  וריח של יום שישי אחר הצהריים בבית
יהודי.  וריח של מיטה נקייה.  ריח של אמא אחרי שיצאה מהמקלחת.
ריח של כיתה ח'.  והבטן. הבטן שלה - פיתאום מתמלאת.  בשנייה
אחת היא מתמלאת, והיא בטוחה שעוד שניה תתפוצץ.
אבל אתם מבינים...  זה לא ככה.  וזה לא קרה.  ואם זה יקרה?
לעולם לא נדע...
וכל יום, בשעת הערביים, היא תהיה שם.  ותבכה.  תבכה מכל הבטן
הריקה.  תבכה על הריחות שפעם הרגישה ועכשיו כבר לא.  אתם לא
יודעים איך היא תבכה חזק.  בלי קול, אבל חזק.