- חלק ראשון -

ביום שלישי לפני חודש היה לנו  יום ספורט גדודי.
המ"פ הכריח כל חייל בפלוגה להשתתף בתחרות אחת לפחות. כל
החיילים בפלוגה רצו להיות בנבחרת כדורסל, מפני שיש לנו פלוגה
של צפונבונים. אף אחד לא רצה לשחק קט-רגל ,כי זה ספורט של
ערסים מה'שכונה'.
זאת גם הסיבה שאותי נדבו לנבחרת הקט רגל בלי לשאול או לשמוע את
טענותיי שאיני יודע לשחק.
המשחק הראשון שלנו היה נגד פלוגת מפקדה. מולי עמדו חמישה סוסים
שחורים, שאני מאמין נולדו עם כדור-רגל  ביד. שתי דקות מפתיחת
המשחק כבר היה 4:0 לטובתם.מזכיר משהו ממשחקי נבחרת ישראל רק
קצת פחות נערות ליווי. בדקה השלישית החלטתי לנסות לעצור גול
בטוח. רעיון די מטופש ,כי עצם העניין ב"גול בטוח", זה גול שלא
ניתן לעצירה. אני חייל עיקש אז ניסיתי בכל זאת. בכל כוחי רצתי
לכיוון השער במרדף אחרי הכדור. המתגלגל  במהירות פנימה. שניה
לפני קו השער נתתי את  "החליקה של ה- life" בנסיון לעצור את
הכדור ,אבל התנגשתי חזיתית עם הקורה. כתוצאה מכך  נאלצתי לפרוש
בשיא (7:0 לטובתם) ולהתפנות לבית החולים "פוריה". שם גילו לי
שלושה שברים ביד. הרופא בבית חולים שקיבל אותי שעל בחיוך, איך
אפשר לשבור יד במשחק כדור-רגל. אותי זה לא הצחיק  באותו רגע.

- חלק שני -

יום אחרי אותו משחק גורלי שיחררו אותי מבית החולים . קיבלתי
21 גימלים בבית. בשבוע הראשון ישבת וראיתי טלויזיה חינוכית כל
היום,לזכר הימים הטובים שלפני הכבלים ,ערוץ 5 ,ערוץ המשפחה
ו-r.t.l  נזכרתי בתקופה שכדי לא ללכת לבית הספר כל מה שהיית
צריך לעשות, זה להגיד לאמא שכואב לך הראש. כמו בזמן ההוא גם
עכשיו ישבתי וראיתי פרפר נחמד ורחוב סומסום. כמובן שפרפר נחמד
יותר טוב, גם  וגם מפני שלקחו לקיפי את נעלי הבית.  SKIPPY
מפני שיש בזה חמאת בוטנים  אחרי שנמאס לי מהחינוכית ,יצאתי
למרפסת לתפוס קצת צבע. גיליתי שיש לי תצפית מצויינת על המרפסת
של השכנה, כמובן שזה לא היה חשוב אלמלא היא הייתה יושבת
ומשתזפת בלי חלק עליון כל בוקר.
בגימל ה-15 שלי הופיע המפקד שלי לביקור. זה היה יכול להיות
מאוד נחמד ,אבל הוא הפריע לי בדיוק באמצע אחת מפעולות התצפית
החודרות שלי לשטח אויב,השכנה שלי.
המפקד אמר לי שהגיע לבקר כי זה מה שכתוב בפקודות מטכ"ל ולא כי
באמת אכפת לו. הוא חושב שאני נצנצן וסתם הוצאתי גימלים.
מבחינתו אני לא ראוי להיות לוחם קרבי בפלוגה. רציתי להגיב
ולענות לו אבל זה נחשב פעירות. במקום זה פשוט לא הצעתי שתיה.
כשסוף סוף הלך, רצתי חזרה למרפסת.
להפתעתי גיליתי שהשכנה לא במקומה הקבוע. התחלתי לחשוד. נזכרתי
בסרט של היצ'קוק ,בו הגיבור שובר את הרגל. אותו גיבור לא יכול
ללכת בגלל הרגל וכל היום מתצפת על חלון השכן ומגלה שהוא רוצח.
דמיינתי בראש שאני אותו גיבור. במקום הגיבור ששבר רגל ,אני
שברתי יד והסיבה שאני לא יכול ללכת זה מפני שפשוט אין לי לאן.
דמיינתי שרוצחים את השכנה שלי ואני רואה הכל.
בוקר אחרי, מיד אחרי פרפר נחמד יצאתי למרפסת  ושוב גיליתי
שהשכנה לא משתזפת. התחלתי לפחד.
הוצאתי את ה - "16-m "  שלי שהיה נעול מאחורי שני מנעולים
וניגשתי לדלת הדירה של השכנה. דפקתי בדלת בעודי מוכן לכל רוצח
שעומד מאחוריה. כשהדלת נפתחה כיוונתי את הקנה לגובה ראש של אדם
ממוצע,כמו שלמדתי ביחידה. אישה כבת 80 עמדה מולי . מבטה מופנה
מעלה,לעבר הקנה (היא היתה נמוכה מגובה אדם ממוצע). מרוב הפתעה,
נצרתי ועברתי למצב כריעה. שאלתי אותה ,בקול מאיים, היכן היא
מחביאה את הדיירת הבלונדינית שגרה כאן. היא ענתה לי באדישות,
שליליאן עברה דירה וסגרה לי בפרצוף.
הייתי מבואס עד עמקי נשמתי ולא ידעתי מה עשה מעכשיו עד סוף
הגימלים, אז פשוט התחלתי לראות "בלי סודות" בנוסף לפרפר נחמד.

- חלק גימל ואחרון -

היום חזרתי לגדוד. הרופא שבדק אותי טוען שהעצם בחיים לא תחזור
לקדמותה. הוא גם הוריד לי פרופיל ל-64 ושלח אותי חזרה לצבא.
המפקד שלי שמח כשראה אותי. רץ לקראתי כדי לבשר לי שאני עובר
לפלוגת המפקדה, והוא לא יצטרך לראות אותי יותר בחיים.
הח'ברה השחורים, הסוסים ממשחק הקט-רגל קיבלו אותי דווקא יפה.
הבטיחו לי שביום ספורט הבא אני מצטרף לנבחרת המפקדה. אני מכין
את היד השניה.