הם ישבו אחד ליד השני, קרובים, נוגעים לא נוגעים. היא על הדשא,
הוא נשען על הקיר. הוא בוהה בנעליו, היא תולשת גבעולי דשא
תמימים.
עד שפגשה אותו, היא לא ממש הבינה את המשפט "הגבול בין אהבה
לשנאה הוא דק מאוד"- תמיד בסרטים, כשגבר ואישה רבו וצעקו
ושנאו, ופתאום אהבו והתנשקו, היא לא הבינה איך זה יכול לקרות.
כששונאים, שונאים וכשאוהבים, אוהבים.
ואז הוא בא, ובהתחלה הם לא סבלו אחד את השני, רבו כמו ילדים
קטנים, כמו ילד שמקניט מישהי בגלל שהוא אוהב אותה, ומושך לה
בשיער.
ואז, בלי לשים לב איך ומתי זה קרה, השנאה הזו נעלמה והם הפכו
לידידים טובים- והיא, שהייתה כה סגורה- הרגישה שהיא יכולה לספר
לו הכל, והוא, שהיה כל כך ביישן, הרגיש כל כך בנוח איתה.
כולם אמרו שהם מושלמים אחד בשביל השני, כל כך מתאימים- והיא לא
הבינה איך הוא לא רואה את זה, והוא לא הבין איך היא לא רואה את
זה.
ועכשיו, כשהם יושבים יחד, רק שניהם, כשהחושך והדממה עוטפים
אותם- זה היה כל כך נהדר.
מדי פעם הוא ניסה להעלות נושא לדבר עליו, אבל היא ענתה תשובה
יבשה וקצרה. היא לא רצתה לדבר ולהפריע לשלמות הזו- רצתה שהם רק
יישבו ככה יחד, קרובים, ולא יגידו כלום, רק יישבו וירגישו.
היא רק רצתה שהוא יחבק אותה, יחזיק לה את היד, ינשק אותה.
הוא רק רצה לחבק אותה, לנשק אותה, להחזיק אותה קרוב אליו, אבל
פחד.

הם ישבו שם ושתקו, והכל היה מושלם, אבל לא בדיוק.