עבר חודש, עבר חודש מאז שזה קרה. מאז היום הנוראי הזה.
היא הייתה תמיד האחת שכולם שנאו, שכולם הוציאו עליה את הכעס
שהצטבר בהם מהמורים, מהבית. והפעם זה, כנראה, עבר את הגבול.
אני לא יודע מתי בדיוק זה התחיל. אולי מהפעם ההיא, כשזרקו עליה
חול מלא בנמלים ושתן של חתולים, או שזה היה כשתפסו אותה
בשירותים ושהיא כמעט לא הייתה יכולה לצאת. או שזה היה כשגנבו
לה חמש מאות שקלים וכתבו לה "מפגרת" על המצח ביום הולדתה
העשירי. אז כנראה שאני לא יודע מתי זה התחיל, האמת, שגם אני
הייתי אחד מאלה שגרמו לזה.  
בדיוק לפני חודש ויום, בהפסקת האוכל. זה היה קצת אחרי ששרנו
עליה שיר (שאף אחד כבר לא זוכר מי המציא אותו ומה הוא אומר).
היא התחילה לבכות. כולם קראו לה "בכיינית". היא אמרה משהו כמו:
"אני שונאת אתכם".
הם המשיכו לצחוק, היא הוסיפה "מה יש לכם נגדי? מה עשיתי לכם,
למה אתם צוחקים עלי כל הזמן?"  
הם שתקו, והיא ככה, יושבת על הרצפה, מכורבלת ובוכה.  
חמש שנים אנחנו מתעללים בה, חמש שנים.
היא בוכה, ואנחנו: כלום.

יום אחר כך, סיפרו לנו בכיתה שהיא שתתה רעל, ושלא נראה אותה
שוב.

יותר לא אוכל להגיד לה סליחה.