כשהגהנום קפא, השטן ישב בכסא שלו, שהעלה אדים.
הוא התכסה בעורות של בני אדם, וניסה בכל הכוח שלו להתחמם, אבל
זה לא עבד לו.
הוא הסתכל מסביב. הצבע לא התאים, האווירה לא היתה אותו הדבר.
לבן מדי, כחול מדי, ושדונים קפואים בכל מקום.
מהתקרה נפל עליו גוש קרח ובתוכו נימפה עם שוט ביד.
גוש הקרח התנפץ על הרצפה, והנימפה התפוצצה לאלפי חלקיקים, אבל
אפילו זה לא גרם לו להנאה.
השטן היה מדוכא. הוא נאנח ארוכות, והתרומם מהכסא.
השטן התחיל להסתובב ברחבי הגהנום, תר אחר משהו שיגרום לו הנאה
כלשהי.
לפתע ראה בן אדם שעוד היה חי, מתכרבל באיזו פינה משווע לחום.
השטן חייך, הרים את הקלשון שלו ותקע אותו בבן האדם.
הקלשון הקפוא פגע בבן האדם הקפוא, ונשבר לשתיים.
השטן התיישב על הרצפה והחל לבכות, לבכות בדמעות.
הוא ראה איך הדמעות שלו זולגות והרגיש אותן קופאות על הלחיים
שלו.
השטן צרח ביאוש. הוא התגעגע לגהנום הישן והרותח שלו, לצרחות
האימה של האנשים המתים, להצלפות השוט של הנימפות הסדיסטיות
שלו.

כשהגהנום קפא, השטן הצטער שהוא לא יכול להתאבד.

כשהגהנום קפא, המלאכים כינסו ישיבה דחופה.
אריאל הביט במיכאל, מיכאל הביט בדניאל, דניאל העביר מבטים בין
נתנאל למגדיאל, וצוקרמן הקטן היה שקט.
גבריאל דפק על השולחן ברשמיות ופתח את הישיבה.
"שני נושאים על הפרק," הוא פתח, "האחד - השם של צוקרמן. חייבים
להחליף אותו, זה לא שם של מלאך, וכבר חמשת אלפים שנה שהוא עושה
לנו פאדיחות, ולאלוהים די נמאס מזה."
"אני לא מחליף את השם," צעק צוקרמן.
"אתה תעשה מה שגבריאל אומר לך!" צעק לו מיכאל.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות!!" צעק צוקרמן בחזרה.
עכשיו התחילה מהומה שלמה כשכולם צועקים על כולם, וצוקרמן הקטן
מצווח ומנפנף באוויר בהפגנתיות.
גבריאל שוב דפק על השולחן, "מספיק!" הוא צעק.
כולם השתתקו, וצוקרמן הקטן שילב ידיים בעצבים.
"נפתור את זה יותר מאוחר, אחרי שאני אדבר עם אלוהים ואדווח לו
על מה שהולך פה."
"מלשן," סינן צוקרמן.
גבריאל התעלם. "הנושא השני הוא העניין של הגהנום."
"מה עם הגהנום עכשיו?" שאל מגדיאל ביאוש.
"הוא קפא," ענה גבריאל.
המלאכים פערו את פיותיהם, ואפילו צוקרמן נראה מתעניין ואפילו
הפסיק לעשות פרצוף כעוס.
"הבעיה עכשיו," המשיך גבריאל, "היא מה עושים עם כל החוטאים,
הגנבים, הרוצחים, האנסים ועורכי הדין."
"לא יודע לגבי כל החוטאים וכו'," אמר דניאל, "עורכי דין לא
נכנסים לכאן."
"אף אחד לא ייכנס פה!" אמר מגדיאל בכעס, "אנחנו לא אשמים
שהגהנום קפא."
"נו, אז מה אתה מציע?" שאל אריאל.
"תשלחו אותם למצפה רמון," אמר צוקרמן, "חם בקיץ, קר בחורף, יבש
תמיד, משעמם, ואין שום כלום ברדיוס של קילומטרים."
"מי היה מאמין," אמר מיכאל, "לגמד יש רעיון טוב."
צוקרמן הקטן נעץ מבט מטריד במיכאל, שמיהר להסתכל לכיוון אחר.
"אנחנו לא נשלח אותם למצפה רמון," אמר גבריאל, "אנחנו לא
מחזירים אף אחד לכדור הארץ, ואתם יודעים את זה."
המלאכים נראו מתלבטים.
"צוריאל זה שם טוב," אמר אריאל.
"אני לא מחליף שם!!!" צרח שוב צוקרמן הקטן, ושוב החלה מהומה
שלמה.

כשהגהנום קפא, המלאך גבריאל הצטער שהוא לא יכול להרוג מלאכים
אחרים.

כשהגהנום קפא, עידו צור עלה שלוש מדרגות ונעמד מול הדלת.
על הפעמון היה כתוב בכתב יד "איילת רונן".
הוא צלצל צלצול אחד, המתין שלוש שניות, ואז צלצל שנית.
"אני באה!" צעקה איילת מתוך הדירה.
היא פתחה את הדלת, והפנים שלה השתנו בשנייה שראתה את עידו עומד
בחוץ.
"אה... עידו..." היא גמגמה, "מה אתה עושה כאן?"
"הגהנום קפא!" אמר עידו בחיוך.
"הא?"
"הגהנום... קפא!"
איילת הביטה בעידו שתי שניות, תוהה אם הוא ברח ממוסד או שעדיין
לא הגיע לשם.
היא התכוונה לסגור את הדלת, כשהוא אמר, "חכי רגע!"
"מה אתה רוצה, עידו?" שאלה איילת בחוסר סבלנות.
"את זוכרת שיצאנו לפני חצי שנה?" שאל עידו.
"אני משתדלת לשכוח," אמרה איילת.
"ואת זוכרת שבסוף הערב לקחתי אותך הביתה?"
"כן, עידו".
"אז את זוכרת ששאלתי אם אפשר לעלות אלייך לקפה?"
"כן..."
"ואמרת שלא".
"נכון..."
"ואמרתי לך שאני אהיה כנה איתך ושאני רוצה לשכב איתך".
איילת נראתה מודאגת, "תמשיך," היא אמרה.
"אז אמרת לי," אמר עידו ועשה הפסקה כדי להעצים את הדרמה,
"שתשכבי איתי כשהגהנום יקפא".
איילת שתקה, ולכן עידו הרשה לעצמו להמשיך, "אז חשבתי שזה אומר
שלעולם לא תשכבי איתי. אבל הנה, הגיע היום, הגהנום קפא. עכשיו
תשכבי איתי?" עידו שלף קונדום מהכיס ונפנף בו מול פרצופה של
איילת.
"אתה משו..." פתחה איילת, אבל פתאום היא ידעה שהוא לא משקר.
לפתע היה ברור לה, שכן, הגהנום קפא.
ועידו עמד שם, מחוץ לדלת שלה, מנפנף בקונדום כמו ילד בן 15.
היא ניסתה לטרוק את הדלת אבל היא לא הצליחה. היא ניסתה שוב,
ושוב לא הצליחה. היא ניסתה להבין מה מפריע לה, וראתה שזו הרגל
של עידו.
"הגהנום קפא," הוא אמר שוב, "ועכשיו את צריכה לקיים הבטחות,"
הוא חייך.

כשהגהנום קפא, איילת טרקה את הדלת בפרצוף של עידו ולמרות הרגל
שלו.
"נשים זה עם מחורבן," חשב עידו, "אם הגהנום קפא, זה בטח
בגללן."