[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גלי סמתינג
/
יד הגורל

רציתי לפגוש כבר בחור שיבין אותי, שיקבל אותי, שתהיה כימיה
בינינו שיאהב אותי כמו שאני אוהב אותו.
הרגשתי כבר מוכנה לכך, רק שאותו בחור לא נראה באופק.
החלטתי, בפעם הראשונה בחיי לא להיות הפסיבית, לא לחכות כרגיל
שהדברים יקרו, שמישהו ישנה את הדברים בשבילי, החלטתי לקחת סוף
סוף יוזמה.
התקשרתי למספר טלפון של היכרויות, דבר שאני בחיים לא הייתי
מאמינה שאני אעשה.
השארתי פרטים שלי: כמה פרטים פורמליים כמו שם וגיל, וסיפרתי
קצת על עצמי. הנחתי את השפופרת, ורק אז אמרתי לעצמי: "מה
לעזאזל עשיתי?!".




כעבור שבוע החזיר אלי בחור אחד צלצול:
"שלום, אפשר את דפנה?"
"מדברת"
"מה שלומך?"
"בסדר.. אני מצטערת, אבל אני לא מזהה, מי זה?"
"זה ירון, שהיה איתך בגן"
"מה אתה צוחק עלי???"
"כן!"
"נו, ועכשיו ברצינות, מי זה?"- אמרתי משועשעת
"דפנה, אל תלחצי, קוראים לי אסף, אני מתקשר אליך בגלל ששמעתי
את הפרטים שהשארת לגבייך בטלפון של ההיכרויות, וסקרנת אותי"
" אה...אמ... טוב, נעים מאוד..." - לא היה לי מה להגיד. בכלל
לא ציפיתי שמשהו יתקשר. הרגשתי שידי החלו לרעוד, ונהיו לי
פרפרים בבטן. זה בא לי במפתיע.
"בא לך להיפגש, להכיר?"
"תראה, אני דיי עסוקה עכשיו" - כבר התחרטתי שבכלל השארתי את
ההודעה. כל הביטחון שהיה לי אז התפוגג כשקלטתי שאני נמצאת
במציאות, ומשהו אמיתי באמת מעוניין להכיר.
"אז לא להרבה זמן, בחייך, יהיה נחמד. מקסימום, תנפנפי אותי" -
שמעתי את צחוקו וגם אני צחקתי.
"טוב, בוא ניפגש בהדר", לאחר מכן אמרתי לו איפה בהדר. אני לא
גרה בחיפה, לא רציתי להיפגש בעיר שבה אני גרה. רציתי בכוונה
מקום ציבורי, אני לא הכרתי אותו ולא רציתי לקחת סיכונים.
" אז קבענו, יום שישי ב-20:00"
"קבענו"
"אז ביי"
"ביי"




התארגנתי, נכנסתי למכונית, ויצאתי אל הדרך לחיפה.
הדלקתי את הקלטת עם השירים השקטים שיש לי, כי הרגשתי שאני
חייבת רוגע. הייתי כמו פקעת עצבים מבפנים. הייתי כל כך לחוצה.
המילים "בליינד דייט" הדהדו לי בראש ולא נתנו לי מנוח.
לא יכלתי להאמין שאני עושה את זה, שאני בדרך לפגוש בחור שמעולם
לא הכרתי.
לרבים זה יראה משהו סתמי, אבל זה ממש לא הסגנון שלי.
הכרחתי את עצמי להירגע ולא להלחיץ אותי במחשבות על כך. להתנהג
באופן טבעי כשאני אפגוש אותו. שהרי, גם אם לא יצא מזה משהו, זה
לא כזה ביג דיל, במילא לא הייתי מכירה אותו לפני ואנחנו פשוט
ניפגש פעם אחת ולא נתראה יותר.




כרגיל הקדמתי, בעיה שקיימת אצלי - להקדים. החניתי את המכונית
לא רחוק והתיישבתי על הספסל.
ישבתי משהו כמו 10 דקות ואז ראיתי משהו מתקדם. היה לו מראה
שרמנטי, מעניין מאוד. הוא לא נראה כמו איזה דוגמן שלקחו באמצע
מופע דוגמנות, אבל הוא גם לא היה מכוער. היה בו משהו מיוחד, לא
יודעת בדיוק מה, כנראה שהשילוב של ההליכה שלו והמראה שלו.
זה בטח לא הוא, חשבתי לעצמי.
ככל שהוא התקרב, שמתי לב שהוא כאילו מחפש משהו (או מישהו). ככל
שהוא התקרב הוא הלך והאט את צעדיו.
" סליחה, את דפנה?"- הוא שאל אותי.
"כן, עניתי לו. אסף?"
"כן, אסי", הוא אמר וחייך אלי.
"אז אפשר לשבת לידך?" הוא אמר בחיוך.
"בוודאי" חייכתי אליו חזרה ופיניתי לו מקום על ידי.
מאותו רגע, הרגשתי כמו בשמיים. כאילו שמשהו שמע את כל מחשבותיי
הכמוסים, החליט להגשים לי משאלה.
הוא התגלה כבן אדם מאוד נחמד, משעשע, הייתה לו אישיות מאוד
מעניינת.
מצד אחד הוא ידע לדבר על דברים קלילים, אבל מצד שני, גם נכנסנו
לדון ב -" דברים במרומו של העולם" והשיחה זרמה. לא הרגשתי איך
הזמן רץ.
השעה הייתה כבר מאוחרת והיינו צריכים להיפרד.
הוא שאל אותי אם אפשר לתת לי נשיקה, הנהנתי ואז הוא נתן לי
נשיקה שאני לא שוכחת עד היום. חשבתי עוד אז ועד עכשיו - איזה
מתוק היה מצידו לשאול, למרות שזה הביך אותי כהוגן, זה היה
נחמד.
אמרתי לו שמאוד נהניתי להיות בחברתו, שהעברתי ערב מעולה.
גם הוא אמר שהוא מאוד נהנה. שמחתי.
"הייתי רוצה להיפגש איתך שוב" הוא אמר לי.
"גם אני, יש לך את המספר שלי, תתקשר..."
" מאיפה יש לי את המספר, הרי לא נתת לי אותו"
"ואיך בכלל נפגשת איתי היום?- כי התקשרת זוכר? או שנהיית
סנילי?"- חייכתי אליו, אבל הוא לא חייך.
"אני לא התקשרתי אליך"
פה כבר נמחק החיוך שלי - "מה זאת אומרת לא התקשרת? אתה התקשרת
ושאלת אותי אם אני רוצה להיפגש ולהכיר, עניתי שאני עסוקה אבל
לבסוף הסכמתי"
עכשיו הוא חייך, היה רגע של שתיקה, ואז הוא אמר: " נראה לי
שאנחנו התבלבלנו כהוגן. אני לא התקשרתי לשום דפנה, אחותי אמרה
לי שיש דפנה אחת שרוצה להכיר אותי, ולאחר שכנועים מרובים,
תאמיני לי שהם היו מרובים, הסכמתי להיפגש".
היה רגע של שתיקה, רגע של מבוכה, ומיד עכשיו בא רגע של חיוך,
ולאחריו צחוק מצד שנינו.

"טוב, אז שלום, קוראים לי אסי"
"לי קוראים דפנה, נעים להכיר"
"גם לי"  הוא חייך, ואז הוסיף: "אין לך מושג עד כמה".
"ועכשיו שעברנו את החלק הפורמלי, וסידרנו את האי הבנה, את
עדיין מעונינת בפגישה נוספת?"
"כן, הרי נהניתי איתך, אסי ולא עם אסף שהייתי אמורה לפגוש" -
הרגשתי שזו הייתה טעות להזכיר את אסף עכשיו, אבל אסי חייך, וזה
גרם לי לביטחון.
"איפה את גרה?"
"בקריות"
"וואלה? באיזו קריה?
"בקרית מוצקין "
"אני בקריית חיים"
"שכנים "- אמרנו בו זמנית ואז צחקנו.




מאז אנחנו יחד כבר שלוש שנים, זה מה שקורה כשמתערבת יד
הגורל...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערבי במה...

רגע זה לא משהו
כמו ערבי יפו?

המלגזן הזועם
מחפש משמעות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/10/03 23:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלי סמתינג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה