העורב הורה להורי מה לעשות בי.


                         העורב

           החליף את כנפיו השחורות

              בכנפי מעילו הצחורות.

             קרע, קרע, הוא קרא

            וכך להורי הורה:

               לוותר עלי,

          כי חולה הייתי.

         ואין מוצא אחר

             להוריי,

      אלא, לוותר עלי.

     אז, בבית החולים

        פנה אבי לאמי

             ואמר:

        נשאירו כאן,

    כדברי הרופא החכם.

   לכך, אמי ללא היסוס ענתה:

  הדוקטור אכן בקיא ברפואה,

     אך כאם אני מודיעה!

  לא אנטוש את תינוקי כאן

    ולא אוותר עליו לעולם.

         כי ילדי הוא,

          ואצילהו -

    מכל רוחש לי טובה,

        שלילדי היא רעה.

      מחלב שדיי אניקו

     מדם לבי מרפא אתנו.

          אטפחו, כגנן

        את שתילו הרך

             בגן.

      כך, ילדי הקט

      יבריא ויגדל

   ויהיה לרופא חכם.

     אך, אדריכו ראשית

       להיות אדם.

    כעורב הוא לא יקרא

       ועצתו  הנלוזה

      להורים לא ישא.


      אמי, בדיבורה

         עמדה.

         אותי,

   גידלה וטיפחה.

  היום אני רופא

       כאן.

   את צוואתה,

   אני נוצר בלבי

        לעולם.