אחי הקטן מסתכל לי בספרים. הוא אוהב להסתכל על התמונות. הוא
מסתכל על הכריכות ומדפדף בדפים בעדינות (אמרתי לו להיזהר) עד
שהוא מגיע לתמונות בצבע. במיוחד הוא אוהב את הדרקונים.
הוא שואל אותי איזה דרקון יותר חזק. אני אומר לו שזה תלוי
ואי-אפשר לדעת לפי התמונה. בדרך-כלל הגדולים יותר חזקים וזה גם
תלוי בצבע, האדומים הם הכי חזקים של הרעים ודרקוני-זהב הם הכי
חזקים אצל הטובים. הכי זבל זה הלבנים, וגם הירוקים לא משהו,
אבל אפילו הדרקון הכי קטן והכי חלש יכול להרוג אותך בקלות, ולא
משנה מי אתה או באיזה דרגה אתה.
אח שלי מסתכל בתמונות של הדרקונים ואומר שיש שני סוגים של
דרקונים: כאלה שיש להם רק רגליים וכנפיים והם כמו עטלפים
גדולים ובתמונות הם תמיד עפים ואף פעם לא יושבים או עומדים על
האדמה, וכאלה שיש להם רגליים, כנפיים ועוד זוג של ידיים, והם
קצת כמו כלבים עם כנפיים, למרות שהידיים שלהם כמו של בני-אדם,
רק עם ציפורניים חדות מאוד. הוא אומר שהוא חושב שהדרקונים עם
הידיים הם יותר טובים בגלל שהם גם יכולים להחזיק דברים עם
הידיים שלהם או לתת מכות. אני מנסה להסביר לו שדרקונים יכולים
לנשוף אש מהפה וחלק יכולים גם ברקים או חומצה או קור, תלוי
בצבע שלהם, ושהם בכלל לא צריכים את הידיים שלהם בשביל לתת
מכות, אבל הוא לא מבין בדיוק.
הוא שואל אותי איזה דרקון אני.
אני אומר לו שבמשחק הזה אתה לא משחק דרקון, אלא דמות,
והדרקונים הם האויב, הם הרעים שאתה צריך להרוג כדי לקבל ניסיון
ולעלות דרגה.
אתה הורג גם את הטובים? הוא שואל אותי.
לא, הטובים עוזרים לך לפעמים, וזה גם תלוי אם אתה טוב או רע,
ואם אתה רע והדרקון רע או אם אתה טוב וגם הדרקון טוב, אז הוא
נותן לך לרכב עליו ולעוף איתו.
אחי מנסה לדמיין איך זה לרכב על דרקון. הוא חושב שזה מסוכן.
נמאס לי לדבר על דרקונים אז אני מסביר לו על הדמות שלי. אני
משחק גנב, אבל גנב טוב. לא ממש כמו רובין הוד או משהו כזה כי
הוא לא ממש גונב דברים, אלא בעיקר משתמש ביכולות המיוחדות שלו
כדי לעזור לשאר החבורה. הגנב שלי טוב במיוחד בלהתחבא  בצללים
ולפתוח מנעולים. פעם התחבאתי מאחורי פינה ודקרתי כוהן רע אחד
בגב וככה הצלתי את כל החבורה, ואודי, שהוא השליט מבוך, נתן לי
עוד בונוס של נקודות ניסיון ועליתי דרגה.
אני משחק עם אודי ועם עוד כמה חברים כבר איזה שלוש שנים, זה
נורא כיף. אני חושב שאנחנו נמשיך לשחק גם אחרי שנגמור ללמוד
ואפילו בצבא.
לכולנו יש דמויות קבועות בדרך-כלל. כשאנחנו משחקים
ברומח-הדרקון אנחנו מחליפים לדמויות של רומח-הדרקון, וכל פעם
אנחנו מתחילים להתווכח מי ישחק את רייסטלין הקוסם. כולם
חושבים, ובצדק, שרייסטלין הוא הדמות הכי מגניבה, למרות שהוא
חלש ובדרגה נמוכה הוא מת בקלות. אבל בכל זאת הוא הכי מעניין
וכולם רוצים לשחק אותו. אני דווקא מעדיף לשחק את סער, שהוא
אביר שיש לו את החרב של אבא שלו שמת לפני הרבה זמן והוא תמיד
עצוב כזה ושקט ויש לו כבוד לכל מסדר האבירים שלו. פעם אפילו
שיחקתי את חלמיש הגמד, אבל מתתי על ההתחלה והייתי צריך להחליף
דמות לקרמון, האח התאום של רייסטלין שהוא לא משהו בכלל, כי הוא
קצת טיפש.
זה כיף. לפעמים, אפילו כשאנחנו לא משחקים, אני אוהב לשבת עם
הספרים, לדפדף בהם ולדמיין כל מני דברים. בדרך-כלל אני מדמיין
את החבורה שלנו בכל מני הרפתקאות, ואפילו חשבתי על כמה ממש
טובות אבל לא אמרתי אותם לאודי כי הוא לא היה מסכים לשחק  אותם
בגלל שאני כבר ידעתי את הסוף וזה לא הוגן.
אחרי שלאחי נמאס מהספרים שלי הוא הולך ואני נשאר לבד ומתחיל
לחשוב על איזה כיף זה להיות דרקון. לעוף ככה, חופשי, מעל
ליערות ענקיים, כמו שאין פה בארץ, ובין הרים עם שלג בקצה
וטירות עתיקות, ולהיפגש עם כל מני מכשפים זקנים ומלכים של
אלפים וגמדים, ואחר-כך לחזור למערה שלך ולהירדם על ערימת הזהב
הענקית שלך בלי בכלל לפחד שאיזה גנב, אפילו גנב רע, יבוא וינסה
לגנוב לך קצת, כי כל האנשים מפחדים ממך, כי אתה דרקון. זה בטח
ממש כיף להיות דרקון, אפילו קטן ובלי ידיים.