אני לא יודעת למה אני בכלל מספרת את הסיפור הזה, אולי בגלל מצב
רוח הזיפת שקדם לו ואולי בגלל... טוב לא משנה תקראו ותחליטו
לבד. היה זה יום שישי אחד בכניסה לקניון. "למה את כל כך עצובה?
תחייכי קצת", אמר לי המאבטח שפשפש בתיקי בחיפוש אחרי חפצים
חשודים. הרגשתי בשפתיי הנפולות וחייכתי. טוב, זו בעצם הגזמה
לומר שחייכתי - עטיתי על עצמי עוויה אווילית בניסיון לחייך,
מסוג הפרצופים שאני שמחה שאין מראה מולי כשאני עוטה אותם. "ככה
יותר טוב", אמר השומר. כן בטח, חשבתי, ולך גם באמת אכפת.
עליתי לקומה השלישית, לקולנוע. קבעתי שם עם כולם, יותר נכון הם
אמרו שניפגש בכניסה בשעה 21:00. אף אדם מוכר לא נראה בסביבה אז
הצצתי בשעון- 20:59, טוב כזו אני, לעולם לא מאחרת. לפעמים אני
רוצה לאחר, אני שונאת להיות הראשונה שמגיעה, זה גורם לכל מיני
מחשבות מטרידות לעבור לי בראש, ובמיוחד אחת שחוזרת על עצמה -
שכחו אותי, זו לא השעה הנכונה, שינו תוכנית ולא הודיעו לי, ואז
אני מרגישה תחושה מרגיזה בבטן. זה הזמן להיות כנה ולומר שאף
פעם זה לא באמת קרה, כלומר ששכחו אותי או משהו, אבל זה לא משנה
בכלל, ההגיון כבר לא משפיע על המחשבות שמזמזמות לי בראש כמו
זבובים. 21:05, טוב החבר'ה שלי ידועים כמאחרים כרוניים, זה
ידוע, ואני חולה במחלת הדייקנות. כשאני איתם פעמים רבות אני
חושבת שדייקנות היא חיסרון. אין צמד מילים שמרגיז אותי יותר
מ"איחור אופנתי". בחור צעיר קטע את מחשבותיי, הוא נראה צעיר
ממני בשנה. "גם את הולכת לסרט הזה?" שאל והצביע על הסרט שאליו
עמדתי להיכנס, היחיד שעמד להתחיל, אבל לא נתעסק בזוטות מעין
אלה. "כן", עניתי לו בפשטות. "אני רועי", אמר והגיש לי את ידו
ללחיצה. מוזר ביותר, חשבתי לעצמי, זו הדרך החדשה לפתח שיחה?
ממתי לוחצים ידיים, מה זו הרשמיות הזו? מסיבת תה אצל הדוכס
בלונדון? ולמרות כל התמיהות הללו שיתפתי פעולה ולחצתי לו את
היד. "הא!" הוא צעק, "ניצחתי!" הייתי קצת מבולבלת אך התמונה
התבהרה כאשר הוא צעד לעבר שני נערים שצפו בנו מהצד משאיר אותי
בעיניים פעורות. כנראה התערבות מטופשת.
לא המשכתי להרהר בדבר, שכן ראיתי את מיכל שירלי ואסף מתקרבים
אלי. "מי זה היה?" שאלה אותי מיכל בסקרנות לא מבוטלת. "סתם
אחד", עניתי ומשכתי בכתפי. מיכל לא המשיכה לשאול, כנראה שאיבדה
עניין בי כמו שתמיד קורה, תזכורת לכך שעלי להיות במצב רוח
מדוכדך. כעבור שתי דקות בערך הגיעו גם שי וענת, צמד החמד,
ונכנסנו לסרט. כן, כרגיל ישבתי בקצה ליד שי שישב ליד ענת
שדיברו בעודם אוחזים ידיים, הרומנטיקה בשיאה, חשבתי בעודי
מגלגלת את עיניי. פזלתי לעבר שאר האנשים שהתחילו למלא את
האולם. אוי ממש נהדר, הנה לוחץ הידיים ושני חבריו המחוצ'קנים.
הם התקרבו לעבר השורה שלנו וכמו להכעיס לוחץ הידיים התיישב
לידי. חבריו קמו לפתע והלכו. מה אומר ומה אדבר, יום נהדר. הוא
הושיט לי שוב את ידו ואני סובבתי את ראשי לצד השני. לפח הזה
אני לא נופלת שוב. הוא נגע בזרועי עם ידו ואז הבחנתי שיש בה
נייר מקופל. פתחתי אותו וראיתי שזה הכרטיס שלו לסרט, מצידו
השני היה כתוב "מצטער לא התכוונתי להעליב אותך, זה היה סתם
משחק מטופש... סליחה" אי אפשר לומר שנעלבתי מהמקרה הדבילי, אבל
הפתק שינה במקצת את דעתי על הבחור. "נתחיל מחדש?" שאל. "את מה
בדיוק?" שאלתי אני. "די, אל תקשי עלי כל כך". מה אומר ומה
אדבר, מזמן לא שיחקתי אותה כל כך הארד-טו-גט. עצם המחשבה גרמה
לי לגחך, ההבעה הכי קרובה לחיוך שעשיתי עד כה. "בסדר", עניתי,
"רוצה ללחוץ ידיים על זה או שנסתפק בדיבור בלבד?". "ממתי נהיית
כזו צינית?", אמר. "ממתי אתה מכיר אותי שאתה יכול לשאול כזו
שאלה?" עניתי בשאלה על שאלה. הוא שקע בכיסא והשמיע קול אנחה
בזמן ששני המחוצ'קנים חזרו עם פופקורן.
הסרט היה נחמד אך צפוי ובהפסקה שהייתה, נראה היה ששנינו נמנענו
מלהסתכל אחד לכיוון השני. בסוף הסרט הוא חסם את דרכי החוצה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי. "להכיר אותך". אני לא יודעת מה עבר לי
בראש באותו רגע שנתתי לו את מספר הטלפון שלי, אבל משם הכל
התגלגל כל כך מהר. שבועיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי באותו
הקניון בקומה ג', הפעם באפרופו, כרגיל הקדמתי קצת. רועי חיכה
לי בכניסה וחייכתי חיוך רחב.
לפתע, ראיתי את שני המחוצ'קנים מסתתרים מאחורי אדנית הפרחים
ובוהים בי. רועי התחיל להתקרב אלי בצעדים מהירים וכשהתחלתי
לרוץ שמעתי את טפיפות נעליו בעקבותיי אז ברחתי לשירותים, ונתתי
לדמעות לזרום קצת. איך הייתי כל כך טיפשה?
כנראה שאנשים לא משתנים.